חג שמח כולם!!!! מקווה שהחופש עובר לכם טוב >< אז בלי דיבורים מיותרים הנה פרק 18 -
פרק 18
"מה אמרתי" פתאום טום אמר כ"כ שיכור,
"הרבה" מלמלתי בשקט.
נק. מבט של איימי
"איימי בבקשה חכי" שמעתי את ביל צועק מאחורי אך התעלמתי,
"איימי" הוא רץ אלי מהר והחזיק לי ביד כך שלא הזוז.
"מה אתה רוצה?"
"שתקשיבי לי"
"יש לך שנייה"
"אני לא סיפרתי לטום כלום..."
"אופס, נגמר הזמן" קטעתי אותו וחייכתי חיוך מזויף. הסתובבתי משם
והלכתי הליכה מהירה, לא יודעת לאיפה או לכמה זמן, פשוט לבד.
הלכתי ברחוב עם המון מחשבות, למה סיפרתי לו? למה התאהבתי בו? אני יודעת שבנים הם מגעילים,
די נמאס לי אני לא יכולה יותר, אני חושבת שהגיע הזמן לבקר את אמא. אבא ואמא שלי
נפרדו כשהייתי בת 5 אבא שלי פשוט עזב בוקר אחד ונעלם, מאז לא ראיתי או שמעתי ממנו,
לאמא שלי הייתה הרבה עבודה לתפל בי ולא היה לה קל, היא הייתה גם אמא וגם אבא
בשבילי, ועכשיו גם היא איננה,רק אבריל הסיבה היחידה שאני עדיין נושמת, אבל אני סתם
מפריעה לה, אני והמצבי רוח שלי, יהיה לה הרבה יותר טוב בלעדי.
רצתי לבניין הכי גבוה בעיר. עליתי לקומת הגג, היה חשוך, התיישבתי על קצה
הבניין שרגלי באוויר, מסתכלת על האורות של העיר, רעש התנועה שלא פוסק אפילו בלילה,
המועדונים שבילנו אני ואבריל, חייכתי חיוך קטן, חושבת על החיים שלי. על החיים לפני
גרמניה והחיים פה בגרמניה, חשבתי על הכול מארמונות החול שעשיתי בגן ועד היום, עד
הרגע שהבנתי עוד הפעם שאין דבר כזה אהבה, אהבה זאת אשליה לא יותר! דמעה זלגה על
פני ונפלה למטה, מגובה של 20 קומות, אני ישקר אם אני יגיד שאני לא מפחדת, אבל נמאס
לי,
"זה עכשיו או לעולם לא" אמרתי בקול חלש,
"לעולם לא" נשמע מישהו מאחורי, נבהלתי ועיבדתי שיווי משקל
"לא" שמעתי את האיש צועק ישר הבנתי שזה ביל.
נק. מבט של אבריל
איימי וביל יצאו מהבית, טום ואני היינו בסלון, 'טוב טום היה שיכור בטירוף
אין מצב שהוא ינהג ככה הביתה, והוא כבר נרדם חבל סתם להעיר אותו', החלטתי לתת לו
להישאר פה. הלכתי להביא לו סמיכה שלא יהיה לו קר
וכיסיתי אותו.
פתאום ביל נכנס לבית,
"מה קרה?" שאלתי אותו,
"איימי, היא לא מקשיבה לי"
"למה שהיא תקשיב?"
"אבריל את חייבת להאמין לי אני לא עשיתי את זה..."
"ממש" קטעתי אותו,
"אוף גם את לא נותנת לי להסביר" אמר בכעס ויצא מהבית.
נק. מבט של ביל
יצאתי מהבית של איימי ואבריל, חושב לעצמי למה הן לא נותנות לי להסביר להן,
אוף טום הדביל הזה למה הוא פתח בכלל את הפה. פתאום ראיתי קבוצה גדולה של אנשים שמסתכלים
לעבר קצה בניין לא הבנתי מה קורה פה,
"סליחה אדוני, אתה יכול אולי להסביר לי מה קורה פה" ראיתי איש
מבוגר ידעתי שהוא לא מכיר את טוקיו הוטל אז הוא לא השתגע אם אני ידבר אליו,
"יש שם מישהו שרוצה לקפוץ" , הסתכלתי לעבר הבניין, ראיתי שזאת
הייתה מישהי לא מישהו, ניסיתי לזהות אותה, היא לבשה חולצה לבנה ומכנס קהה בדיוק
כמו של איימי, גם אותו שיער, ישר הבנתי שזאת איימי, לא חשבתי פעמיים ורצתי לעבר
הבניין.
נכנסתי ולחצתי על המעלית, היה רשום שהיא לא עובדת, יופי אני לא מאמין בדיוק
כשצריך אותה היא לא עובדת, ראיתי את חדר המדרגות, עליתי עד לקומה 10 ולא יכולתי
עוד לעלות,
"סליחה אדוני יש פה עוד מעלית" ניגש אלי מישהו שכנראה עבד
בבניין,
"תודה" אמרתי ונכנסתי למעלית.
הגעתי לקומה 20, צדקתי זאת הייתה איימי, יושבת שם על הבניין כאילו זאת סתם
חומה, לא שמה לב לזה שהיא בגובה של 20 קומות, התקרבתי אליה,
"זה עכשיו או לעולם לא" שמעתי אותה לוחשת בשקט,
"לעולם לא" אמרתי לה אבל היא לא שמה לב שהייתי מאחוריה, היא
נבעלה ונפלה, "לא!" צעקתי בכל כוחי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
