עוד סיפור יצא לדרך ^.^ אין עדיין שם... אם עולה לכם שם מנחמד לסיפור אז תירשמו לי בתגובות. בנתיים פרק 1-
פרק 1-
ברלין, שנה 2062 -
"קריסטין אני צריכה להודיע לך משהו" אמא שלי התיישבה על ידי
במטבח,
"מה קרה?" שאלתי קצת באדישות אך מעוניינת לדעת מה התרחש,
"אממ.. זו סבתא שלך, סבתא מרי.. היום בבוקר היא נפטרה"
"מה?!" אמרתי בפה פתוח ועניים גדולות, לא מאמינה סבתא מרי היא
הייתה אמא של אבא שלי, אבא שלי נהרג במלחמה. סבתא מרי הייתה האדם היחיד שנשאר מהצד
של אבא, לא היו לו אחים ואביו עזב לפני המון שנים, לא יצא לי להכיר אותו, אני
חושבת שאפילו אמי לא זכתה להכירו...
"ההלוויה מחר" אמי הוציא אותי ממחשבותיי, לא יכולתי להוציא מילה לכן רק הנהנתי. דמעות לא
רצויות החלו לזלוג מעניי, אמי ליטפה אותי וניסתה להרגיע אותי, אך היא הבינה שקשה
לי עכשיו שאין זכר למשפחה של אבי,
"קריסטין את יודעת מה?"
"מה?" שאלתי מנגבת את הדמעות,
"אנחנו יכולות ללכת לביתה ולקחת מזכרת שתישאר איתך, כל פעם
שתתגעגעי"
"בסדר" עניתי, תוך כדי שאני מוחקת את דמעותיי.
הגענו לבית של סבתא מרי, לבית היה את הריח שלה, הסתובבתי בבית מסתכלת על
תמונות, ואז נכנסתי לחדרה. בחדר עמד שולחן שעליו היה מונח ספר, ספר ישן ומאובק.
פתחתי את הספר,
'שייך למרי טוייד נא לא לגעת' התחלתי לדפדף בין הדפים, הספר הזה היה יומן,
יומן של סבתא מרי, המשכתי לדפדף ואז נפלה תמונה, הרמתי את התמונה, הופיעו שם שני
אנשים האחת הבנתי שזאת סבתא כשהייתה כבת 20 בערך וזה שעמד לידה לא ממש זיהיתי.
החזרתי את התמונה ליומן, סגרתי אותו , הכנסתי לתיקי, ויצאתי מהחדר לכיוון אימי.
"מצאת מה את רוצה?" שאלה אותי,
"כן" עניתי, וחזרנו הביתה.
כשהגענו הלכתי לחדר שלי, התיישבתי על המיטה, והתחלתי לקרוא ביומן..
(כל פעם שהכתוב יהיה ככה זה
אומר שזה קטע ביומן)
29.11.2004-
היי
אני מרי, בת 15, אני גרה בגרמניה ואממ.. זהו אין לי מה להוסיף.
אבא
שלי קנה לי אותך בשביל שאני יפרוק מה עובר עלי,אז הנה אני ייספר לך מה עובר עלי,
עברתי דירה אבל לא סתם, עד היום גרתי בישראל ועכשיו? אני גרה בגרמניה, האמת טוב לי
עם השינוי הזה אין לי בעיה של שפה, אני דוברת גרמנית ולא היה לי בעיה לעזוב את
הבית הקודם. כרגע אנחנו גרים בבית פרטי לא גדול ולא קטן, האמת גם קצת ישן אבל
נחמד. והיום? היה היום הראשון שלי בבית הספר החדש, קצת קשה להתחיל את הלימודים
חודשיים אחרי כולם אבל אני חושבת שיחסית ליום הראשון היום עבר טוב...
ת.
פלשבק..
נכנסתי
לכיתה באיחור, הייתי רגילה להתחיל ללמוד בשמונה אבל פה בגרמניה מתחילים ברבע
לשמונה..
"או,
אני שמחה שהגעת, תלמידים זאתי תלמידה חדשה בכיתתנו, קוראים לה מרי, אני מכווה
שתתנהגו יפה אליה" המורה הציגה אותי בפני הכיתה בעוד שאני מנסה לסרוק את פני התלמידים שנמצאים בכיתה,
"שבי
בבקשה גברת מרי, אני רוצה להמשיך בשיעור" המורה אמרה ואני הלכתי למקום שהיה
פנוי. הכיסאות והשולחנות היו שונים מהארץ, פה כל שולחן היה קטן בהרבה, לכן בכול
שולחן ישב רק תלמיד אחד ולא זוגות כמו שהייתי רגילה. התיישבתי והשיעור התחיל, לא
ממש התרכזתי בשיעור יותר קשקשתי במחברת, כמו שאני עושה תמיד וכך השיעור עבר יותר
מהר. ההפסקה הגיעה, והרגשתי מאוד מבוישת, לא הכרתי אף אחד, וכולם נעצו בי מבט.
"אני
קטיה" ילדה חמודה ניגשה אלי והציגה את עצמה,
"היי"
אמרתי בחיוך,
"אני
יודעת איך זה להיות הילדה החדשה, אני עברתי את זה שנה שעברה"
"באמת!"
אמרתי שמחה, מכווה למצוא לפחות חברה אחת,
"כן,
אני יודעת זה קשה מאוד! אבל אני מבטיחה להקל עליך" אמרה בחיוך,
"תודה"
עניתי גם בחיוך.
ס.פלשבק
כך
עבר היום הראשון, נו לפחות הכרתי חברה חדשה.
הפסקתי לקרוא ביומן כי השעה הייתה כבר מאוחרת, שמתי את התמונה שמצאתי קודם
ביומן בתור סימנייה, והלכתי לישון.
"קריסטין, קריסטין, צריך לקום מתוקה" שמעתי את קולה של אמי, היא
דברה בשקט אך איך שהוא הצלחתי לקום.
"צריך להתארגן ההלוויה היום" אמרה,
"בסדר אני קמה" אמרתי במלמול שקט וקמתי, אמי יצאה מהחדר, ואני
התלבשתי, ראיתי את התמונה של סבתא והאיש ההוא, אני לא יודעת למה אבל לקחתי את התמונה ושמתי
בכיס.
כשהגענו לבית הקברות היו שם הרבה אנשים, הכרתי את כולם, חוץ משלושה שהיו
מנותקים מכולם, הם היו נראים כבני 70 בערך, הם היו שני בנים ובת, שניים מהם היו
זוג כי ראיתי שהם היו מחובקים והשלישי נראה מוזר, הוא היה עצוב מאוד, התרכזתי
בפניו והם היו נראות מוכרות אבל לא פגשתי אותו בחיים. ההלוויה נגמרה כולם הלכו רק
אותם שלושה מבוגרים שלא הכרתי עדיין נשארו, התחבאתי מאחורי עץ והסתכלתי עליהם.
"מרי" אותה אישה מבוגרת אמרה ודמעות זלגו לה מהעניים, היא ליטפה
את הקבר עם חיוך קל אך ים של דמעות זולגות, אותו אחד שכנראה היה בעלה חיבק אותה
ולחש לה משהו באוזן,
"אני יכול רגע לבד" האיש שהיה נראה לי מוכר אמר, ואותו זוג הלך.
"מרי, אני מצטער, כ"כ מצטער, על הכול" הוא אמר בבכי שלא
הפסיק לרגע,
"למה הלכת?? אני רוצה אותך פה, איתי, בבקשה בואי" הוא בכה כל כך
הרבה,
"מרי" הוא אמר שוב בבכי וליטף את הקבר, המון דמעות היו על הקבר,
הוא הניח פרח, ורד אדום כדם, פרח מדהים
"זה הפרח שלנו, מהפעם הראשונה במסיבת התחפושות ובכול שאר הפעמים"
אמר בחיוך ודמעות בעניים. אותו זוג זקנים חזר וחיבק אותו. הסתכלתי עליו ואז נפל לי
האסימון, הוצאתי במהירות את התמונה שיש לי בכיס, הרמתי אותה קצת, העברתי את מבטי
לתמונה ואז לאיש הזקן, כך עשיתי כמה פעמים, "זה הוא" אמרתי בשקט, אני
נשבעת זה הוא! הלכתי אליו הוא התנתק מחבריו והסתכל עלי מוזר,
"מרי?" אמר לי בספק,
"לא קריסטין, אני הנכדה שלה" שלושת המבוגרים הסתכלו אחד על השני,
ואז החזירו את מבטם אלי,
"את ממש דומה לה" אמר אותו אחד שחשבתי שזה הילד מהתמונה,
"תודה, אממ.. אני רוצה לשאול אותך משהו.. אולי זה ישמע מוזר אבל אני
חייבת לדעת, זה אתה בתמונה?" אמרתי והושטתי לאותו אחד את התמונה, הזוג שעמד
לידו עמד בפה פתוח, רק הוא היה נראה אדיש,
"זה מהיומן שלה" אמר בחיוך, לא בשאלה כאילו קבע עובדה,
"כ..כן, איך אתה יודע?" שאלתי מהססת,
"אז היומן שוב התגלה" אמר לעצמו בשקט,
"זה, באמת אתה?" שאלתי,
"כן" אמר בחיוך..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
