9.5.2004
היום הלכתי לקטיה וחזרתי די מאוחר בלילה, לא היה
הרבה אנשים ברחוב ואני מודה שפחדתי,
"היי" שמעתי קריאה ממאחורה, הסתובבתי
לשנייה וראיתי אדם בערך כבן 18, המשכתי ללכת מגבירה מהירות,
"חכי שנייה" הוא רץ אלי ותפס את ידי,
"עזוב אותי" אמרתי לו ודחפתי אותו מאט,
"למה ככה? למה להתחיל ברגל שמאל"
"עזוב אמרתי"
"למה מה תעשי לי?"
"היא אמרה לך לעזוב נכון" פתאום נשמע
קול ממאחורה, לא ממש ראיתי מי האדם הזה אבל מה שכן הוא הכניס בוקס ענק לפרצוף של
המטומטם השני , והוא פשוט התמותת,
"ביל" עכשיו זיהיתי את הפרצוף,
"את בסדר, הוא פגע בך או משהו?" שאל
בדאגה,
"לא לא קרה כלום, יואו אני כל כך שמחה שעברת
פה, אני לא יודעת מה הייתי עושה" מרוב שמחה שבאמת לא קרה כלום, חיבקתי את
ביל, המצב פתאום נראה מביך והתנתקתי ממנו לאט לאט,
"זה בסדר, אבל כדאי שנלך לפני שהוא
יתעורר". ביל ליווה אותי עד הבית ונפרדנו לשלום. היה לי המון מזל, אני לא
רוצה לחשוב בכלל מה היה קורה אם ביל לא היה שם.
ביל שונה, אני רואה את זה בעניים שלו, דרך העניים
אפשר לראות הכול! יש לו לב באמת טוב, ולא שייך למקרה שקרה היום, יש לו מין ברק קטן
בעניים שהופך אותן למיוחדות ומסתוריות.
11.5.2004
יום הלימודים היה ארוך אבל לבסוף הוא נגמר,
כשהגעתי הביתה הלכתי לחדר והתיישבתי על יד החלון, להסתכל על השמים זה הדבר היחידי
שבאמת מרגיעה אותי. האמת כמעט ולא רואים שמיים, הבית שממול מסתיר את כל הנוף, אבל
אם מתאמצים אפשר לראות פיסת שמיים. פתאום ראיתי שבחדר של הבית ממול מישהו התיישב
גם על יד החלון, הבתים היו די קרובים אז אי אפשר היה לפספס, זה היה ביל. כשראה
אותי חייך ונופף לשלום וגם אני בתשובה נופפתי בחיוך. הוא לקח מחברת ועט והחל לכתוב
משהו, הוא סובב את המחברת,
'מה קרה?' חייכתי ולקחתי גם מחברת ועט ועניתי לו,
'סתם, חושבת..'
'את באה היום למסיבה?'
'לא'
'חבל' רשם עם פרצוף מבואס, והלך.
12.5.2004
קטיה ניגשה אלי הבוקר בחיוך ענק ואושר קיצוני,
"הכול טוב?" שאלתי אותה,
"הכול מעולה! את לא מבינה! החבר שלי עובר
בית ספר לבית ספר הזה ונהיה יחד באותה כיתה!"
"יפה לך"
"אני כל כך מתרגשת!"
"גם אני מתרגשת בשבילך".
עוד יום לימודים עבר, כשהגעתי הבייתה רצתי לחדר
והלכתי לחלון לראות אם ביל שם, לא יודעת למה, פשוט נהנתי לראות אותו, ולדבר איתו
גם אם זאת סתם שיחה.
הוא לא היה בחדר, הסתכלתי על חדרו, התריסים תמיד
פתוחים, עדיין לא יצא לי לראות את התריסים בחדר סגורים. דלת חדרו נפתחה, מיהרתי
להפנות את מבתי שלא יחשוב שאני מחטטת או שאני עוקבת אחריו, החזרתי את מבטי אליו והוא
הסתכל עלי חזרה בחיוך, הוא לקח שוב מחברת וכך גם אני,
'המסיבה הייתה טובה' רשם
'אני שמחה בשבילך'
'פעם הבאה את באה!'
'בסדר' רשמתי בחיוך, הוא חייך חזרה ויצא מהחדר.
זה ממש מוזר איך שהוא הולך אני מרגישה תחושה אחרת לאומת מתי שהוא בא, כשהוא בא
ומדבר איתי אני מרגישה מן שימחה והתרגשות, וכשהוא הולך אני מרגישה כאילו אבן נפלה
לי מהלב, ותחושת ריקנות.
השעה הייתה 23:00 גלשתי במחשב ולרגע חשבתי על
ביל, העברתי את מבטי לחדרו וראיתי שהוא נמצא שם עם מישהי ולא סתם, מנשק אותה, אני
יודעת שאנחנו כמעט ולא מכירים, אבל עבר בי מין חשמל של כעס בגוף.
25.5.2004
כמה קטן העולם יכול להיות!
למה אני מספרת לך את זה? כי היום קרה משהו ממש מצחיק. הגעתי לבית הספר
וראיתי מרחוק את קטיה ועוד שני בנים, מרחוק לא ממש זיהיתי אותם. התקרבתי וראיתי
שזה ביל וטום,
"מרי! היי" קטיה אמרה לי ונתנה לי חיבוק לשלום,
"היי" עניתי מבולבלת, מה טום וביל עושים פה,
"תכירי זה ביל, החבר שלי" היא הציגה בפני את ביל שגם היה
מבולבל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
