הפרק נקרא - "את רובי אני מכירה שלוש שנים, אותך אני מכירה חודש!" אם אתם זוכרים זה מה שאבריל תמיד הייתה אומרת לטום.. אז תהנו ^.^
פרק 31- את רובי אני מכירה שלוש שנים, אותך אני מכירה חודש!
חזרתי הבייתה ספק שמחה ספק עצובה,
"מה קרה?" איימי שאלה אותי, התחלתי להסביר לה על החתונה והכול,
"טוב.. אני שמחה בשבילך" אמרה בחיוך אבל משהו היה חסר בעניים
שלה,
"איך הייתה השיחה שלך עם ביל, כאילו מה אמרת לו?"
"סתם שאלתי אותו למה הוא שיקר והוא אמר שזה לא היה בידיים שלו, ממש
התעצבנתי, לא חשוב איך היה שלך?"
"הבנתי שזה לא דיויד זה טום, הוא לא רוצה לספר, אז אם הוא לא רוצה לא
צריך אני לא מריחה אבל שהסתפק בתוצאות"
"וואו, אז הכול בגלל טום! ביל באמת אמר לי שהוא ממש רצה לספר אבל לא
יכל, ברור שהוא לא יכל הוא לא רצה לעשות לטום צרות"
"איזה מניאק טום" מלמלתי לעצמי בשקט, "אז אם זה רק טום
תישארי את עם ביל, הוא לא עשה כלום" הוספתי
"נראה לך! אם אני יהיה עם ביל, את תצטרכי לפגוש את טום וחוץ מזה אני
ואת יחד וזה יותר חשוב מכל דבר, ואני יודעת שאם אני יהיה עם ביל זה יפריד בנינו,
אני לא לוקחת סיכון" , הרגשתי דמעה קטנה בעיין חיבקתי אותה חזק, והמילה
היחידה שיכולתי להוציא הייתה "תודה".
כעבור שלושה ימים, המזוודות היו מוכנות, הבית היה נראה בדיוק כמו ביום
שהגענו אליו, ישבתי בסלון עם איימי, ופתאום ראיתי מכתב בצד,
"מה זה?" שאלתי ולקחתי את המכתב 'לביל' זה מה שהיה רשום על
המכתב, היא חטפה לי את המכתב מהיד,
"רעיון טוב אמרתי" ורצתי לחדר שלי לקחת עט, נייר, ומעטפה התחלתי
לכתוב ואז סגרתי את הפתק במעטפה, וירדתי למטה.
http://www.youtube.com/watch?v=1TDzjR4BuKU&feature=related
נשמע צלצול בדלת, זה היה רובי,
"מוכנות?"
"כן"-"כן" ענינו אני ואיימי יחד, שמנו את כל המזוודות
באוטו, באתי לנעול את הדלת אבל נעצרתי, פתחתי אותה פעם אחרונה והסתכלתי על הבית,
נזכרתי כמה דברים אני ואיימי עברנו פה, המשחק הטיפשי הזה שטום הציעה ונגמר כך
שכמעט איימי התאבדה, ובכול הפעמים שביל וטום ביקרו אותנו פה..
"גם אני יתגעגע לבית" פתאום איימי נעמדה מאחורי, " אבל
עכשיו צריך ללכת" אמרה לי, נשפתי נשיפה ארוכה, הסתכלתי פעם אחרונה על הסלון
ואז סגרתי את הדלת ונעלתי אותה בפעם האחרונה.
כולנו נכנסנו למכונית,
"רובי, אני רק צריכה לעבור איפה שהוא בדרך, תיסע לרחוב...
מספר.."
איימי חיכה אלי, זה היה הבית של התאומים.
כשהגענו לקחתי את שתי המכתבים שמתי אותם מתחת לדלת הכניסה של הבית שלהם
ונכנסתי חזרה לאוטו.
נקודת מבט של טום-
ירדתי למטה וראיתי שני מכתבים בכניסה לבית, על אחד היה רשום 'לביל ועל השני
היה רשום 'לטום',
"ביל! בוא מהר!" צעקתי לביל שיבוא,
"מה אתה רוצה?"
"תפוס" אמרתי לו וזרקתי לו את המכתב שלו, הוא פתחת אותו והפנים
שלו התקשחו, " זה מאיימי" אמר,
"אם ככה אז.." מלמלתי בשקט ופתחתי במהירות את המכתב שלי, צדקתי
זה היה מאבריל,
טום,
אני מצטערת אבל אני עוזבת חזרה לישראל, רציתי להגיד לך שאני מתחתנת, ואני
שמחה עם ההחלטה הזאת אז בבקשה טום תניח לי, אל תחפש אותי. תמיד תזכור מה שאמרתי לך
אז בטיול אוהלים, אני אוהבת אותך יותר מכול אדם שאהבתי אי פעם וזה עדיין ככה היום,
אבל אנחנו לא יכולים להמשיך להיות עוד ביחד, מההתחלה זה לא הסתדר, תמיד היה משהו
שהפריע לנו, כנראה אנחנו לא אמורים להיות יחד. אני בחיים לא ישכח אותך, מהיום
הראשון שהכרתי אותך, שחשבת שאני חברה של סאקי ! חחח.. אפילו אז הייתה דביל. מצטערת
טום, על כול מה שעשיתי לך ושפגעתי בך, ששיחקתי בך המון זמן שלא ידעתי אם לבחור בך
או ברובי, מצטערת אם העלבתי אותך או שפגעתי בך, מצטערת שאני מתחתנת ועוזבת אבל על
דבר אחד אני לא מצטערת, שפגשתי אותך, אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים!
אוהבת אותך לנצח נצחים, ותזכור גם אם אני נשואה למישהו אחר, תמיד אתה
תהיה האהבה האמיתית שלי.
אבריל.
"אבריל" מלמלתי לעצמי בשקט שדמעות יורדות מעניי,
"היא.. מתחתנת" אמרתי לביל,
" כן, איימי רשמה לי את זה פה במכתב שלה" בלי לומר מילה נוספת
אני וביל החלפנו בין המכתבים, קוראים את המכתב של השני,
ביל,
היי עכשיו טורי להגיד לך שאתה אף פעם לא לבד, שאתה תמיד איתי בלב, זוכר
שאמרת לי את זה? ביום ההוא שרציתי להתאבד אבל עצרת אותי בזמן והצלתה את חיי, ואני
מודה לך על כך. ביל רציתי להגיד לך שאני עוזבת, חזרה לישראל, ואני מתחננת, אל תבוא
לחפש אותי, אני ימשיך הלאה בחיי, וכך גם אתה תעשה, אבריל כבר המשיכה היא מתחתנת, ואני יהיה השושבינה שלה.
רוצה שאני יגיד לך סוד? אני דמיינתי את החתונה שלה אחרת, דמיינתי שאני והיא לובשות
שמלת כלה, ואתה וטום עומדים מתחת לחופה, אבל החיים לא תמיד מתנהלים כמו שאנחנו
רוצים. חח.. אני נזכרת ביום ההוא, היום הראשון שלי ביוניברסל, שנסענו יחד ואפילו
לא ידעתי שאתה הסולן של הלהקה שאני הולכת לעזור לה, ושאיחרנו לחזרה, חח.. ואבריל
שאלה אותך למה איחרת אתה אמרת שנפלתי ועזרת לי לקום במשך חצי שעה. ובטיול אוהלים, כשהיינו יחד, ושרת לי שיר, אני
כל כך התרגשתי הרגשתי כאילו אני אחת המעריצות שלך, שסיפרת לי כמה זמן חיכית לי,
חיכית לאחת שתבוא ותאהב אותה, ואיך שלא תיתן לה לעולם ללכת, אבל כמו שאמרתי קודם
לא תמיד החיים מתנהלים כמו שאנחנו רוצים. אז לסיום ביל תזכור מה שאמרתי בהתחלה,
אני תמיד איתך בלב, ותמיד אבל תמיד אוהב רק אותך! לנצח, נשבעת ביקר לי מכול, אבל
הגיע הזמן ללכת, אז להתראות ביל.
אוהבת איימי.
"אז אנחנו לא עושים כלום?" ביל שאל אותי,
"נראה לך?!" עניתי בחיוך.
http://www.youtube.com/watch?v=RMH8LB3c6GE
נקודת מבט של איימי-
היינו על המטוס חזרה לישראל, יהיה לי קשה שם בלי אמא שלי, אני ממש מתגעגעת
אליה, ואבריל עכשיו מתחתנת, איזו טעות זאת אבל משהו הולך לקרות אני מרגישה את זה,
אני מקווה שביל וטום יקשיבו לי ולאבריל ולא יחפשו אותנו או שיעשו שטויות. אוף ביל,
איך אני התגעגע אליו, אני לא רואה את החיים שלי בלעדיו, אבל אני הצטרך להתרגל..
"אנני אמרתי לך מספיק!" מישהי שישבה בשורה לפני צעקה על אחותה
הקטנה שקראו לא אנני, "אנני" מלמלתי בשקט נזכרת שביל היה צריך להראות לי
את הסרט ההוא, הסתכלתי מהחלון על השמיים,
נזכרתי בשיר שהוא שר אז, התחלתי למלמל אותו בשקט..
" The sun will come out
tomorrow
Bet your bottom dollar that tomorrow there'll be sun..."
דמעה נזלה לי מהעיניים, דמיינתי את הפרצוף
שלו, את העניים המדהימות והשפתיים היפות, ככל שנזכרתי בו יותר הרגשתי כאב חזק בלב,
אבל זה לא הזיז לי, נזכרתי בחיוך שלו, בצחוק, בהכול! הרגשתי את הלב שלי כבר
מתפוצץ..
"נא להדק חגורות אנו נוחתים" אמרו בקריזה וקטעו את מחשבותיי.
נקודת מבט של אבריל-
יום לפני החתונה...
שמעתי דפיקה בדלת של החדר במלון,
"פתוח!" צעקתי, איימי נכנסה,
"נו מה שלום הכלה לעתיד?" שאלה והתיישבה על ידי במיטה,
"מתרגשת" עניתי,
"זהו, מחר זה קורה"
"כן, אבל לא ממש בא לי לדבר על זה"
"בסדר איך שאת רוצה" אמרה ופתחה את הטלוויזיה על MTV בדיוק
היה השיר של אירוסמיט, השיר שלי ושל טום,
"להעביר?" איימי שאלה אותי,
"לא" עניתי מהופנטת, הקשבתי לכול מילה, נזכרת איך ישבנו במחסה
מפני הגשם, נזלה לי דמעה אחת אבל ניגבתי אותה במהירות, מחר אני מתחתנת! אני לא
אמורה לבכות.
"שלום לכול הצופים" השיר נגמר והתחילה תוכנית אחרת,
"היום יש לנו הפתעה, ביל וטום קאוליץ מטוקיו הוטל, נותנים לנו ראיון
מיוחד ובלעדי בשידור חי!" הכתבת המשיכה לדבר, אני ואיימי הסתכלנו על מסך
הטלוויזיה בפה פתוח, המומות,
"שלום ביל וטום"
"היי"-"היי" אמרו יחד, היה לי מוזר לראות את טום דרך
הטלוויזיה...
"איפה אתם נמצאים כרגע?" שאלה הכתבת,
"כרגע אנחנו בישראל, ועוד מעט נעזוב" ביל ענה, אני ואיימי עוד
יותר היינו בשוק, המראיינת התחילה לשאול שאלות על האלבום החדש. לבסוף, כמו בכול
ראיון,
"טום וביל האם אתם עדיין פנויים?" שאלה הכתבת, ביל וטום הסתכלו
אחד על השני,
"לא" טום ענה,
"מה!!!"-"מה!!!" אני ואיימי צעקנו יחד, המומות,
"לא בדיוק" ביל תיקן את הדברים של טום,
"כן, היינו תפוסים עד לא מזמן "
"אבל היינו מטומטמים וזה נגמר רע" ביל המשיך את דבריו של טום,
"וואו, אפשר לשאול מי הן הבנות שהייתם איתן בקשר?" הכתבת שאלה,
"אנחנו מצטערים אבל לא נוכל להגיד בשלב זה, אנחנו לא יודעים אם הן
רוצות לחשוף את עצמן כרגע" ביל אמר בחיוך מתנצל,
"בסדר גמור" אמרה הכתבת " תודה רבה לכם" הוסיפה,
"תודה לך" הם ענו,
" וזה היה ראיון לא שגרתי בכלל עם ביל וטום קאוליץ מטוקיו הוטל"
הראיון נגמר, אני ואיימי לא יכולנו להוציא מילה מהפה.
"אבריל זה מה שאת רוצה?" פתאום איימי דיברה ,
"רוצה מה?"
"החתונה"
"מה זה משנה זה מאוחר מדי"
"את לא עונה לשאלה שלי, את רוצה להמשיך עם החתונה?" היא חזרה על
שאלתה שוב, הסתכלתי שוב על מסך הטלוויזיה,
"כן, זה מה שאני רוצה" אמרתי ודמעה ירדה לי מהעין,
"בסדר" אמרה בחיוך אך ישר זיהיתי שזה היה חיוך מזויף, ראיתי שהיא
ציפתה שאני יענה אחרת,
"אבל את, לכי לביל" פקדתי עליה,
"לא" היא אמרה והשפילה את מבטה,
"מה, למה?" שאלתי מבולבלת,
"אם את לא עם טום, אני לא עם ביל, כבר אמרתי לך"
"איימי את עושה טעות"
"אני יודעת, אבל זה מה שאני החלטתי" אמרה במבט מושפל, אני מצידי
רק חיבקתי אותה, היא החברה הכי טובה שבן אדם יכול לבקש, היא עזבה את האהבה הכי
גדולה שלה רק בשבילי,
"טוב יש לך יום גדול מחר" היא אמרה ומחקה את הדמעות שלה עם חיוך
קל,
"כן, צריך ללכת לישון " עניתי ועשיתי כמוה ,
"טוב אז לילה טוב" אמרה והתקדמה ליציאת החדר,
"לילה טוב" עניתי, והיא יצאה מהחדר.
הסתכלתי פעם אחרונה על מסך הטלויזיה, ונשכבתי לישון.
http://www.youtube.com/watch?v=8xpY49Q2mjw&feature=related
כעבור יום..
"מוכנה?" איימי שאלה אותי, הסתכלתי על עצמי במראה שהייתה בצד,
מסתכלת על השמלה המדהימה שלי,
"כן" עניתי בנשיפה, הדלתות נפתחו וכול המבטים היו מופנים אלי, איימי הייתה לידי
והחזיקה לי את היד, התחלנו ללכת בשביל אדום וארוך שבקצה רובי עומד מחויך. הגעתי
אליו ונעמדנו אחד מול השני.
הטקס היה ארוך, אך אז הגיעו לחלק
המרכזי, החלק שקובע את העתיד,
"האם אתה רובי רוזקוורץ לוקח את אבריל שיין להיות אשתך בבריאות
ובחולי, בעושר ובעוני, עד שהמוות יפריד בניכם?"
"כן" ענה בחיוך,
"האם את אבריל שיין לוקחת את רובי רוזקוורץ להיות בעלך בבריאות
ובחולי, בעושר ובעוני, עד שהמוות יפריד בניכם?" שתקתי עצמתי את עיני ושאלתי
את עצמי שאלה אחת, 'האם אני באמת רוצה את זה' כל הזיכרונות שלי ושל טום רצו לי בבת
אחת,
"לא" עניתי לשתי שאלות לשאלה ששאלו אותי ולשאלה שהייתה לי בראש,
"לא?" רובי שאל מבולבל,
"לא" עניתי והסתכלתי לו עמוק לעניים, העברתי את מבטי לאיימי היא
חייכה אלי, אישרה לי שעשיתי את הדבר הנכון, רצתי משם ואיימי אחרי, לקחנו את האוטו
של איימי, ונסענו למלון שבו ביל וטום היו,
"את לא מבינה כמה אני שמחה שעשית את הדבר הנכון" איימי אמרה לי
מחייכת,
"גם אני" עניתי לה גם בחיוך, הגענו למלון, איימי ראתה את ביל,
"ניפגש עוד מעט" אמרה לי ורצה לכיוון של ביל.
נקודת מבט של איימי
רצתי לביל,
"ביל!" צעקתי לו והוא הסתובב,
"איימי??" אמר בחיוך רצתי אליו וחיבקתי אותו חזק,
"אני כ"כ מצטער" אמר לי,
"אני יודעת זה בסדר" עניתי לו וחיבקתי אותו חזק, בדיוק הגיע
פפראצי למקום,
"ביל יש פה צלם פפר.."
"אני יודע" הוא קטע את דברי, אני יכולה להישבע שהייתי האדם הכי
מאושר בעולם,
"נכון תכננתם את זה?"
"את מה?" שאל ביל בחיוך, הוא הבין למה אני מתכוונת,
"להכול! לראיון, לזה שאתם פה בארץ"
"כן"
"רשמתי לך בפרוש לא לעקוב אחרינו"
"ממתי אני מקשיב למה שאומרים לי" הוא ענה בחיוך וגם חייכתי.
נקודת מבט של אבריל-
איימי הלכה לביל ואני המשכתי לקבלה, כל האנשים נעצו בי עניים, זה לא היה
מראה שיגרתי, לראות מישהי בשמלת כלה רצה ככה,
"שלום אפשר לדעת איפה החדר של טום קאוליץ" שאלתי בקבלה,
"כן הוא בקומה 10 חדר 8"
"תודה" אמרתי ורצתי לחדר 8, כשהגעתי דפקתי בדלת, ואישה פתחה לי
את הדלת, לבושה ב.. האמת שהיא לא הייתה לבושה, היה עליה רק מגבת,
"אפשר לעזור לך?" שאלה האישה מבולבלת, מסתכלת עלי מכף רגל ועד
ראש,
אני לא עניתי לה, רק רצתי משם, הדמעות התחילו לפרוץ החוצה, עכשיו המראה היה
יותר נורא, נערה עם שמלת כלה רצה, מלאת דמעות וכול האיפור שלה מרוך. מרוב מהירות
לא שמתי לב והתנגשתי במישהו הרמתי את ראשי...
"טום?" שאלתי בשוק,
"אבריל?" גם הוא ענה לא פחות בשוק ממני,
"מה אתה עושה פה?"
"מה אני עושה פה?!" אמר בחצי חיוך,
"כלומר ראיתי מישהי עכשיו בחדר שלך ו.."
"וואו רגע, רגע, רגע, מישהי?"
"כן, הלכתי לחדר שלך בקומה 10 חדר 8"
"חח.. אני קומה 10 חדר 9" ענה בחיוך מבולבל, חייכתי גם, פשוט
חיבקתי אותו חזק, כל כך שמחתי שזה סתם טעות, כל כך פחדתי, אבל עכשיו הכול טוב...
כעבור 18 שנים,
אז מה עבר עלינו ב- 18 שנים? אני וטום התחתנו, האמת שזאת הייתה חתונה כפולה
עם איימי וביל. לי ולטום יש ילד בן 15 קוראים לו דניאל, על שם הילד מהפארק, לביל
ואיימי יש ילדה בת 15 שקוראים לה אנני, כמו השם של הסרט, אנחנו גרים בבית בגרמניה,
איפה שאני ואיימי גרנו, בכול זאת איימי ניצחה את ביל באבן נייר ומספרים שנגור בבית
הזה ולא בבית של התאומים. החדר שהיה ריק חילקנו לשניים כי הוא היה ענק, ושם היו
החדרים של דניאל ואנני. טוקיו הוטל כבר התפרקו, כי גם לגיאורג הייתה אישה וילדה
ולגוסטיב הייתה אישה, אבל מדי פעם הם מנגנים ביחד.
"דניאל! אנני! אתם מאחרים" צעקתי להם מהסלון,
"בסדר אנחנו יוצאים" הם אמרו ויצאו מהבית,
"ביי" –"ביי" אמרו שנייה לפני שיצאו ואז סגרו את הדלת,
"את מאמינה שהיום זה היום הראשון שלהם בתיכון?" טום שאל אותי,
"אתה צוחק? אני עדיין מרגישה כאילו אני מכירה אותך
רק חודש"....
- סוף -
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
