איזה עולם...

עוד מעט.

עוד 10 ימים בערך.

כולם מדברים, שואלים, בודקים, מתכוננים. אפילו בטלויזיה יש מבצעים כבר.

ורק אני שונא את זה.

התאריך שכולם שמחים צוחקים מבלים... בעצם גם אני צריך...

אבל לא.

שנה אחרי שנה זה כואב יותר

במיוחד שנה שעברה

השנה קצת פחות .. אולי אני מתרגל לזה?

אולי אני מתחיל להתרגל לבדידות הזאת באותו הזמן?

לדמעות שיורדות וחורטות עוד שנה

למחשבה שכנראה אני לא יקבל את זה

למה? לא ביקשתי יותר מדי.

רק שנה אחת. אחת!

להיות מופתע. מוקף באנשים שיקרים לי

להיות שמח ביום הזה, שאני צריך להיות בו שמח

שהאנשים האלה יהיו איתי וישמחו איתי.

זה עצוב, אני נשבר מבפנים כל שנה..

אבל לא מראה את זה לאף אחד!

כי אסור!

לא רוצה רחמים, הרי זה לא אמיתי.

אומרים לי, מבטיחים לי...

אבל הציפייה כגודל האכזבה

השנה זה נפל בכלל ביום... " נוראי " ... שבת. ביום הזה שאי אפשר לעשות משהו...

סופר את הזמן לאחור ומכין את הדמעות.

החבר...