אחת שבינתיים נודדת בין מקומות ושרה.

שבוע שעבר היה מאוד מאוד מוזר הוא עבר מהר מידי יותר משציפיתי שיעבור

וזה סתם שבוע רגיל כזה אוטובוס לבי"ס עובר שיעור מדע,משחק,אנגלית,עיצוב+ חזרה של מקהלת ג'ז ואז חוזרת הביתה.

ימים מתסכלים כאלה שלא רואים אור בכלל בבקרים חשוך וחוזרים בערב.

אבל עם כל זה אני אוהבת את המסגרת הזו בכלל אני חושבת שהדבר הכי חשוב זה לחיות במסגרת כמו רוב הנורמאלים

אבל יוצא שחיים במסגרת לא נורמאלית כמו שלי..בעצם הן משתנות מאוד מהר ואי אפשר להתרגל לאף אחת מהן.

היה איזה בוקר נראה לי יום שלישי יצאתי מוקדם מן הרגיל לתחנת האוטובוס,התיישבתי ולידי התיישבה אישה עם מעיל

אדום,עיניים כחולות ושיער בלונדיני לא ארוך..היא סחבה איתה כייס של גיטרה ושק שבתוכו אני מנחשת היה מקופל מעמד

לתווים..קלטתי את כל המידע הזה ב5 שניות היא הוציאה חפיסה של דפים והייתה עסוקה בלתקן דברים,

מהצד השני התיישבה מישהי שלפי איך שהיא הייתה לבושה עוסקת ברפואה..

ולפי דעתי זה משהו מאוד מוזר..שוב אותו מפגש של דברים,מצד אחד מישהי שהחלום שלי שאמשיך לעסוק

במוסיקה החיים הקשים האלה,הכסף-שאין,התחרות,ההופעות בפאבים מסריחים,הדירה שצריך לשלם על השכירות כל חודש.

ומצד שני הוא הצד היותר הגיוני..הרפואה,החיים הרגילים,המשעממים,העבודה המובטחת,הכסף,הבעל..

מצאתי את עצמי באמצע איזושהי צומת,לא שאני לא חושבת על זה כל יום כל היום אבל אני ללא ספק צריכה להחליט כבר.

יום שישי היה די מיוחד,היה טקס זכרון למורה למדע שנפטר וזו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המורה שלי למוסיקה שרה

ממש שרה ולא שהיא שרה קטע כמו בחזרות ממש שרה! היא ללא ספק ההשראה שלי,היא ניגנה על פסנתר,שרה והיה נגן חמת חלילים שהצטרף

אני וחברה שלי ישבנו שם ובכינו כמו מטורפות על אף שלא ממש הכרנו את המורה,רק שלום שלום הוא בעצם היה אמור להיות המורה שלנו.

בקיצור כן..זה היה מדהים.בערב היה ערב של התפרקות מכל מה שאנחנו חושבות עושות כל היום ופשוט אני ועוד שלוש בנות [אל תחשבו שאני עד כדי כך חזירה]

אכלנו עוגת שוקולד שלמה בלי לחתוך אותה..וטחנו עוד דברים..נחמה כל זה שכולנו לבד וממורמרות..חזרתי די מאוחר הביתה..

בקיצור הדילמה של אבי הפסיכופת היא אם לנסוע לקלדרי שזה אלוהים יודע איפה או [למזלי] לבחור בטורונטו שיותר הגיונית לי מכל דבר!

שם לפחות יודעים שיש דבר כזה יהודים וישראלים ומכירים בזאת..וגם מצאתי תיכון נחמד..נקווה שהכל יהיה טוב..

ואלוהים אני צריכה לעשות משהו עם הבלוג הזה כי הוא מכוער.

אז חגיגות השנה החדשה השנה היו הגרועים ביותר שהיו בחיי..

אני כבר לא מדברת על זה שאני לא חוגגת עם המשפחה והחברים אבל למה לחגוג דווקא עם החברים

של ההורים שאני כ"כ [לא נגיד שונאת] אבל לא מחבבת..לא רק שהייתי צריכה לסבול אותם ביום הולדתי

אז לראות אותם שוב?! בהתחלה חשבתי לא לצאת לשום מקום..ד"א הייתי מוזמנת לאיזה מקום בסוף לא הלכתי..

דיברתי עם המשפחה בסקייפ דווקא נחמד לראות את כולם מסביב לשולחן אחד כשאף אחד לא דופק לשני כיסא בראש.

אז בשש "חגגתי" עם ישראל אצלנו גם חגגנו..ואחרי שעה בניו יורק שזו סתם סיבה להרים עוד כוסית,

השתכרתי והתחלתי להתווכח עם אנשים..דווקא שיחה במקום אבל חבר של אבא שלי דביל.

הרי ברור שכמעט כל זמר בימינו קודם בעזרת:אבא עשיר\ח"כ\מפורסם כלשהו...וכל דרך שרק תחשבו

והאנשים שבאמת לומדים וקיבלו כישרון מקסימום נהיים מורים למוסיקה..עצוב לראות.

אז השנה אצלי התחילה היום,יום ראשון של בי"ס אחרי חופש קריסמס זה נשמע גרוע בעברית..

שמתי לב שאני מכירה המון אנשים! זה די מנחם..

כולם הסתפרו..גם אני אבל הם נראים שונים מאוד..וגם חיפשתי איזה אחד שדי נדלקתי עליו..הוא מופיע איתי ודווקא אותו

אותו לא ראיתי היום וגם לא את המורה למוסיקה שהייתה בבי"ס..מדהים! נראה כאילו כולם מתחבאים משהו..או שאני צריכה

משקפיים חדשות..בקיצור היה יום נחמד ולא היו חזרות לא למקהלות ולא למחזמר כי זה יום ראשון לבי"ס וכולם עצלנים

יום טוב בסה"כ..בינתיים אני די מבולבלת עם כל המסעות שאבא מתכנן לי..שוב לעבור לעיר חדשה..

הפעם אני אכייף ואעשה מה שבא לי..כי כבר לא נראה לי שזה יגמר מתישהו. ואין לי חיים של נערה ממוצעת שאני כ"כ רוצה.