Just like a tattoo, I'll always have you

אני לא יודעת מה לומר.... כול כך קשה לי בתקופה הזאת,אני מרגישה כיאילו מישהו מטביע אותי בתוך ים ענק,וכשאני צוקעת אף אחד לא שומע.

מן תחושה כזו של קושי נשימה,וכאב בלב,לא בידיוק כאב,מן משב רוח שעובר דרך הגוף,איפה שהלב אמור להיות.

אף פעם לא הרגשתי יותר בבירור את הסכין שתקוע לי בגב....

אבל הזמן מרפה,לפחות ככה אומרים,אז צריך לחייך,להרים תראש,לסגור את הפה,ולהמשיך קדימה...

אני מאבדת את עצמי בתוך כול מה שקורה,ונמאס לי כבר לאכול חרא,מכול מי שהיו "חברים" שלי פעם,מישהו אמר לי עזבי תעבר שלך ותתקדמי קדימה,תבני לעצמך חיים חדשים,אבל אני לא מבינה למה אני צריכה לבנות את הכול ולהתאמץ,בישביל מה?...כול הכוחות כבר נשאבו ממני עד הטיפה האחרונה,כמה אפשר,אולי פשוט עדיף לאבד את עצמי,ולעזוב הכול,כבר לא אכפת לי מעצמי,רק קצת שקט,ואני כבר לא פה....

מתגעגעת,ואמשיך להתגעגע3>

אוהבת את כולכם,כול כך,ולא משנה מה היה,אני עדיין פה,אבל אתם כבר לא,סתם מגניב:

מיועד אך ורק לשבח!..ולאוכלוסייה בתוכו