היא תכננה את הכל מראש

אפשר היה לראות, רק לפי הבעת כשהיא ראתה אותו עומד שם בקצה שביל הגישה לביתה, שהיא תיכננה את הכל מראש. כל צעד, כל מדרגה שהיא בחרה לרדת או לדלג בדרכה למכונית שלו, כל קמט בג'ינס שהיא לבשה, כל קפל בחולצתה הגדולה, כל מריחת איפור בקטנה בזוית העין; עיפרון שחור הפעם.

כל התמונה הייתה פרושה לפניה. היא תיכנס למכונית. הוא ידבר הרבה, בטח על בית הספר-שלה או שלו-, על החברים המשותפים, יבדר זה את זה בהמצאת סיפורים על חברים שאינם משותפים- העיקר לגרום לה לצחוק. היא יודעת שהוא אוהב את הצחוק שלה, ואיך שהעיניים שלה מתקמטות בצדדים, ואת גומות החן העמוקות שלה כשהיא צוחקת. למרות הכל, היא בעיקר תסתכל במראה הצדדית ותחשוב לעצמה ותתהה מה הלאה.

לאחר מכן, בלי לשים לב, הם יגיעו סוף סוף לקולנוע. הוא ימהר לפתוח לה את הדלת, רק בשביל לנסות להיות ג'נטלמן, אבל היא מזמן תהייה בחוץ, מחייכת לנוכח נסיונו ומבוכתו כאשר יחייך חיוך נבוך של כשלון. הם יצעדו זה לצד זה, הפעם בשתיקה של חוסר יכולת (מצידו) וחוסר רצון ממזרי (מצידה) לדבר, מזיזה את הראש מצד לצד כמו עכבר שיודע שזה הסוף שלו, כי החתול לכד אותו בפינה, עד שיגיעו אל התור לכרטיסים. התור יהייה ארוך. זו הצגת חצות והסרט חדש- איזו קומדיה רומנטית שהיא רצתה לראות רק בגלל שהוא לא רצה. לבסוף, הוא יקנה את הכרטיסים, למרות שהיא אמרה לו בחיוך מתחנף ומזויף שהיא לא מוכנה שהוא ישלם, ושהיא תחזיר לו אחר כך. כמובן שהיא לא תחזיר לו שום דבר, אבל כל העניין הוא שהוא יהייה מרוצה, כי כשהוא מרוצה הוא נחמד אליה, וזו הרי התוכנית, לא?

הם יכנסו לסרט- הוא חיוכים לכל עבר, והיא, למרות שהם יובים בשורה האחרונה, תעופף במבטה אל השורה הראשונה, ותצמצם את העיניים כדי לראות יותר טוב את מי שהוא לא הוא. הסרט די משעמם. היא מבינה שהוא מנסה, כי לפתע היא מרגישה יד על צווארה, מזמינה לא מזמינה אותה לקרב את חום פניה לפניו הספק משותקים ספק בוערים מציפיה אליה. היא תסתובב ותחייך, והוא יחשוב שהוא מלך העולם, כשהוא ירכן כדי לנשק אותה.

היא תישאר במקומה לכמה זמן, עדיין בחיוך פשוק השפתיים שהוא, כן הוא, כל כך אוהב ועכשיו מבשר לו סוף.

"מצטערת," היא תגיד, בעיקר לעצמה, חצי דמעה לועגת לו ולה. היא יודעת שהיא לפחות ניסתה. כן, היא תכננה את הכל מראש- הוא יבוא, הוא יתרגש, הוא ירצה כל כך, כמו שאף אחד לא רצה ולא ירצה לעולם- כמה הוא אוהב אותה. אבל היא תכננה את הכל מראש, החליטה החלטות לעצמה.

עצמה לא הקשיב לה.

עצמה לא יכול להקשיב לה.

עצמה קיבל החלטות בשבילה.

וההחלטה של עצמה לא היה הוא.

אלא ההיא מהמראה, מהחניון, מהתור והשורה הראשונה.