היי!

לפני שנה בדיוק, בגיל 35, החליט רופא הנשים שלי שנקרא בפי - המושיע - לשלוח אותי לבדיקת ממוגרפיה. אני לא אלאה אותכם בפרטים, אבל לאחר בדיקות מרובות שכללו בתוכן ביופסיות, נאמר שיש לי dcis בדרגת high grade בשני הצדדים ושהכל עדיין בחיתולים ויש לי מזל גדול שזה התגלה רק עכשיו ובניתוח פשוט של שעה, נפטרים מהנגע. כשאני התבשרתי שיש לי סרטן הרגשתי שאומרים לי - חמודה, יש לך דלקת באוזן התיכונה. קטן עלי. אין דבר שלא אצליח להתמודד איתו.

לעומתי,אמא שלי שהיא חצי מרוקאית היתה על סף עילפון ובעלי שהוא חצי הסטרי שחיכה עם הילדים בבית החוויר ואמר - אני בטוח שתעזרי לי לעבור את זה. אמיתי, לא ממציאה כלום. טוב חשבתי לעצמי, מה את יכולה לצפות מגבר חסון ושרירי שבכל פעם שיש לו קצת נזלת, הוא שם קערה עם אדים חמים ורטיות קרות על הראש? ידעתי שאת הסרטן הזה אני מנצחת לבד.

את הניתוח עברתי בבית חולים ממשלתי - חוויה לא כ"כ נעימה, וההחלמה היתה די מהירה. בהתחשב בזה שיש לי 3 ילדים קטנים, סוף סוף יכולתי לנוח. לא נעים לי לציין את זה אבל כל מי שהיא אמא במשרה מלאה שמבשלת, מכבסת, מוציאה מהגנים, לוקחת לחוגים, לרופאים וכו' ויודעת שמנוחה היא תשיג רק בקבר, לפתע פתאום התחושה שמבשלים לך, דואגים לך וכל היום סביבך היא די נעימה ואפילו ממכרת. ניסיתי להגיד שאני חושבת שאני צריכה לנוח עוד שבוע, אבל בעלי כבר בעט אותי מהמיטה.

לאחר שבועיים, חזרתי לאותה מנתחת בכדי שתגיד לי כמה שבועות אני צריכה לעשות הקרנות וכשנכנסתי לחדר וראיתי שיש איתה 3 אחיות נוספות, ידעתי שבשורות טובות אני לא אקבל היום. ואכן בצער רב וביגון קודר היא הודיעה לי שאצטרך להיפטר מהציצי החמוד שלי כי הגידול גדול יותר ממה שחשבה. בפעם הראשונה בכל התהליך הרגשתי שנופלת עלי חומת לבנים. אמא שלי שישבה לצדי היתה זקוקה להנשמה ונשבעתי שאני לא לוקחת את האשה הזאת יותר לשום מקום. במקום שתנחם אותי - אני ניחמתי אותה. יצאתי משם ונזקקתי לשבוע לעכל את הבשורה המרה. האמת, הציצי הקודם לא היה להיט. אחרי 3 לידות (לא עם הנקות חלילה) הוא נראה כמו שזיף מיובש. אבל אז מה? זה אומר שצריך לרצוח אותו? ובכזאת ברוטליות?

את הניתוח הזה החלטתי, אני עושה בבי"ח פרטי ועם הטובים שבמנתחים. וכך היה.

במאי האחרון עברתי כריתה,הוצאת בלוטות לימפה  ושחזור. אגב, מי שבתהליך ורוצה המלצות של רופאים מוזמנת לכתוב לי.

 תהליך ההחלמה היה ארוך וכואב כ"כ שלא ניתן לתאר במילים את העוצמות שלו, וזה מפי אחת שילדה פעמיים ללא אפידורל. כאבי תופת במשך שבועות רבים. רוב הזמן הסתממתי עם תחליפי מורפיום וזה גרם לי להתנפח למימדים עצומים. לא יכולתי להתקלח ולהתלבש לבד ונזקקתי לעזרתה של אחותי הרחמנייה. לבשתי את החולצות של בעלי שהוא לובש לחתונות כי לא יכולתי להרים את הידיים. בקיצור - נראתי נהדר! נפוחה, עם צבע ירוק בפנים, לבושה בבגדים גבריים ובנוסף לכל - עם שפם. כי מי יכולה להוציא שפם גבות ושחי במצב שכזה?

אחת לשבועיים הלכתי לפלסטיקאי שלי שיחייה ושם הוא הזריק לתוך המותחנים מי מלח בכדי להרחיב את השרירים. אז ממידה 75A עליתי ל- 75C מה שגרם לכל האמהות הרכלניות ללחשש מאחורי גבי - מה, היא עשתה הגדלה? בשביל מה? וכו' כי באזור שלי לא סיפרתי כמעט לאף אחד. רק לקומץ חברות. גם המשפחה לא יודעת וגם לא הילדים וטוב שכך.

היום אני שבוע אחרי הניתוח ה 3 של הוצאת המותחנים והחלפתם בסיליקונים ואני מרגישה נפלא. אמנם - אין לזה מגע של ציצי רך ונעים (לא שלפני זה הציצי שלי היה רך ונעים - כי לא היה ציצי) וגם אחרי הניתוח הראשון כשחתכו 6 ס"מ ממנו, הוא קיבל קצת מראה של איש עצוב שמרים גבה..., ואמנם, יש לי 2 צלקות ענקיות, אבל אני במידה 75C!!!! מי חלם?

טוב. זה מעללי נכון לחודשים אלו. יש לי עוד המון מה לספר אבל אני אשמור קצת לפעמים הבאות

נשיקות