מיומנו של יצור בסכנת הכחדה

וואו . ככה אפשר לסכם את כל החודש האחרון
הזמן רק עף, רגע נהנים, רגע לומדים, רגע חיים
את טקס יום הזיכרון חוויתי מהצד של הבמה. אנשים הופתעו פתאום לשמוע את הקול שלי ל15 שניות של תהילה
את ההופעות של יום העצמאות ראיתי ליד הבמה, עם חולצה של מד"א. היה ממש כיף ובנדוד שלי הקטן לא ישכח את היום הזה עם האמבולנס, הכבאית, האנשים שהוא רואה רק בטלוויזיה (ותמונה עם כל אחד מהם, ההטבות בחולצת מגן דוד אדום.. ) , מלא זיקוקים ולישון ממש מאוחר.

קצת מתכונות ומפה לשם, ל"ג בעומר. צחוקים עד הזריחה. אין לי הרבה מה לספר.. "לחיי הלילות שלא נצליח לזכור עם החברים שבחיים לא נשכח". 

חזרה ללימודים ו..

בום! עליתי ל5 יח' אנגלית (סוףסוף !@$!).

התארגנתי בבית ללכת לשיעור השני שלי בכתה החדשה (המון שיעורי חלון לקראת סוף שנה+בצפר ממש קרוב לבית=בכל הזדמנות אני כאן. תקנאו) יצאתי מהבית וקלטתי ת'דלת של השכנים חצי פתוחה, עשן יוצא החוצה וריח של שרוף. התקרבתי קצת ודפקתי להם על הדלת. היה שקט חנוק, התחלתי לצלצל בפעמון ונכנסתי. הילדה שלהם (8? אני חושב) עמדה בשקט בסלון אפוף בעשן (האבא מעשן ולרגע לא חשבתי שקרה משהו) שאלתי אותה איפה אמא והיא הלכה להעיר אותה.. בשניה שהיא פתחה את הדלת (העשן הגיע עד שם כנראה) היא רצה לכיוון המטבח, הסתכלה עליי ואז הצידה והביאה צרחה.

"מה? מה נשרף?! תעזור לי. בבקשה. מה? תכבה את זה! אני לא יודעת. נו." נכנסתי וראיתי שכל הפח שלהם התלקח והשולחן ליד התחיל להחרך. שפכתי מים עד שכיביתי את הכל, פתחתי את כל החלונות, בדקתי שהאמא יודעת איפה כולם והלכתי לשיעור. המורה חילק אנסין, הלך דבש.

הרגשתי ממש טוב עם עצמי אחרי שעזרתי להם. אני אוהב את זה. האנדרנלין שזורם בדם. סם חיים.

ידידה שלי אמרה לי שהיא מקנאת בי בכל ההזדמנויות שקורות לי להציל אנשים (מד"א וזה). אני שמח שעד עכשיו אני מצליח בזה.

יש לי עוד להספיק הרבה לפני שבועות (לפי הסדר) -

2 מתכונות יום אחרי יום , בגרות , 2 טיולים , מתכונת , עוד בגרות ויאמה ברדק.