מיומנו של יצור בסכנת הכחדה

לא, סבא וסבתא שלי לא היו בשואה

לא, הם גם לא ידעו שמתרחש משהו רע

אבל כל זה לא אומר שאני לא יכול להתאבל על מה שקרה

על רצח עם וניסיון, להשמיד אומה שלמה

על כל הזוועות שהעולם לפני זה לא ראה

על מעשה האדם, כמוני וכמוך, על המעשה הנורא.

זה שאנחנו חיים כאן היום, במדינה משלנו, שכל אחד דואג לשני

זאת ההוכחה שלתמיד נהיה "בני חורין" ואני תמיד אשאר חופשי בתוכי

כמו שילד יהודי בשואה צעק שמע ישראל, בזמן שהוא ראה איך הורגים, את המשפחה שלי.

אז מה אם שנינו זורקים רמזים?

אני ואת רק ידידים

אז מה אם שנינו מאוהבים,

אני ואת רק ידידים.

יש את ההיא, ההיא של כולם

ההיא שמחייכת אל כולם

יש רגעים שאני רוצה לעמוד מולך ולצעוק,

אבל איך אחרי חיוך אחד ממך אני נשאר לשתוק?

תפסיקי עם המשחקים ובואי למגרש של הגדולים,

איפה שכל האנשים חולמים. מאוהבים

את הולכת עם כל אחד שאומר לך בואי

בוכה על כל כתף שבאה לתמוך ולהגן

ואני עומד בצד ומסתכל

קצת כואב בלב עם ראש שפל

צאי לי מהלב!

כל מחשבה עלייך מלווה בכאב

תפסיקי לתת לי להרגיש שאני בשבילך מלך העולם,

כשאת בעצם ההיא של כולם.

אז איפה הייתי כל הזמן הזה? "למה אתה לא מעדכן, למה אתה לא מעדכן..", כן, אז פספסתי כמה רגעי-מוזה שכנראה לא יחזרו, אבל הכל לטובה =]

עכשיו אני שובר ת'ראש איך מסדר יום של לישון בשתיים-ארבע לפנות בוקר אני עובר לחזור לקום בזמן ללימודים.. בזמן.. כן, בטח.

הייתי בירושלים, סתם הסתובבתי עם אנשים ועשינו כיף, בדרך חזור (שתאמינו לי זה ארוך) שמעתי שיחה של חייל אחד עם אמא שלו:

"טוב אמא, הבנתי! קו 500 זה לא טוב, ואני צריך 501!"

-כנראה היא חפרה לו על קו 500-

"אמא! למה את מבלבלת לי ת'שכל על קו 500? אני לא צריך לדעת איפה הוא עובר!"

וככה במשך כמה דק' צחקתי, עד שהוא ניתק את השיחה.

לפעמים אנחנו מתעצבנים שאנשים מעבירים לנו מידע לא רלוונטי, סתם חופרים לנו דברים שלא יעזרו בכל מקרה.

דווקא האנשים האלה, הכי אוהבים אתכם! טוב להם ס-ת-ם לדבר איתכם, לחפור לכם כדי שלא יהיה שקט, או אם הם אנשים מסוג שונה, פשוט לשבת עם מי שאוהבים ו"סתם" להקשיב לשקט, זה כיף.

הדבר שאני הכי אוהב לעשות - זה עם מישהו שאיתו אני הכי אוהב להיות

ואת שוב מסתכלת עליי

כן ראיתי אותך, כי הסתכלתי עלייך

חלמתי בזמן שאני רואה את עצמי בעינייך

מדמיין את שנינו הולכים ביחד, בלי זמן

הזמן יעצור, ורק אנחנו כאן.