"לרוץ עם הרוח"- סיפור בהמשכים

היי

התאכזבתי מכמות התגובות של הפרק הקודם, אז אני מקווה שלזה יהיו יותר תגובות.

תיהנו!

תקציר הפרק הקודם

"ניק," קרא לו המורה אחרי השיעור. זה היה השיעור האחרון, וכולם כבר יצאו מהאולם ולקחו את התיקים.

"אני לא מוכן לסבול התחצפויות," אמר לו המורה בקשיחות. "אתה כבר לא ביסודי, שם היו מתחצפים כל הזמן. פה אין דבר כזה. אני רוצה שתישאר כאן ותטאטא את האולם פה. הוא מלא בחול, ילדים לא מנגבים את הרגליים כשהם נכנסים."

"מה?!" התקומם ניק, "אבל-"

"בלי אבל ובלי כלום," קטע אותו המורה. "זה לא הרבה עבודה. המנקים עושים את זה כל יום. זה לוקח מקסימום חמש דקות. אחרי זה תלך, השרת ינעל עוד מעט."

"איפה ניק?" שאלה לינוי בדאגה את קרין. "ראית אותו?"

"לא," אמרה קרין. "אולי הוא נשאר באולם? המורה קרא לו. בטח נזף בו או משהו כזה."

"נראה לי שאני אלך לבדוק," אמרה לינוי.

"לחכות לך?" שאלה קרין.

"לא, זה בסדר," היא השיבה. "נתראה מתישהו."

"אני אלך להחזיר את המטאטא לארון," אמר ניק. שניהם הלכו. הם קצת התקשו למצוא את הארון, והסתובבו די הרבה, עד שבסוף מצאו אותו.

"יאללה, בוא נזוז," אמרה לינוי. הם הלכו אל הדלת, וניק לחץ על הידית ודחף. הוא לחץ שוב.

"זה נעול," הוא אמר והביט בלינוי.

"בא לי שיוציאו אותנו כבר מפה," אמרתי באומללות.

- - - - - - -

השעה היתה 21:30 כשניק ואני החלטנו להתחיל להתארגן לקראת השינה.

הבאנו שני מזרונים מהחדר שבו נהגו להתעמל בחוג להתעמלות קרקע. הם היו די בסדר- עדיף מאשר לשכב על הרצפה. היה מעט קריר, אבל לא ממש נורא.

ניסינו לחייג עוד כמה פעמים, ללא הצלחה. כבר היה חשוך לגמרי בחוץ, והפחד שלי רק התגבר.

"ניק," אמרתי, "מה אתה חושב שההורים שלנו עושים עכשיו?"

"הם בטח דואגים," אמר ניק. "אבל ימצאו אותנו בבוקר. אני יודע בוודאות של-ח'3 יש מחר ספורט בשעה הראשונה. יוציאו אותנו מפה מהר."

המשכנו לדבר סתם. זה אחד הדברים שהיה כיף לעשות עם ניק: לא היו איתו שתיקות מביכות שאין בהן על מה לדבר.

התמסרנו בכדור עוד קצת, וב-22:30 החלטנו לנסות לישון.

כיבינו את האור באולם ונשכבנו על המזרונים. זאת היתה הרגשה מוזרה, לנסות לישון בלי שמיכה. הפחד המשיך לכרסם לי את הבטן. זה היה פשוט מפחיד. גם הייתי רעבה, כי לא אכלתי ארוחת צהריים וארוחת ערב כמו שצריך.

היה נדמה לי שעצמתי עיניים לרגע, וכשפקחתי אותן גיליתי שעברה חצי שעה.

"ניק?" אמרתי בקול.

"אני פה," שמעתי את הקול שלו. "אני לא מצליח להירדם."

"אני נרדמתי קצת," אמרתי. "אבל אני לא יודעת... אני פשוט מפחדת."

"אל תפחדי," הוא אמר."ימצאו אותנו תוך כמה שעות. אנחנו לא הולכים לרעוב כאן. נהיה בסדר."

אני בטוחה שאם הייתי ננעלת לבד באולם הייתי מפחדת הרבה יותר.

"לא הייתי צריכה לבוא לעזור לך," אמרתי. "אני עיכבתי אותך כי דיברתי איתך כל הזמן. ועכשיו בגללי אנחנו תקועים פה."

בלי ששמתי לב אפילו עלו לי דמעות בעיניים. שמחתי שהיה חשוך.

"זאת לא אשמתך," אמר ניק. "זאת לא אשמתו של אף אחד. זאת לא אשמתו של השרת וגם לא אשמתך וגם לא אשמתי. זה פשוט היה צירוף מקרים מוזר, ואת תראי שתיכף נצא מפה."

"אולי ננסה להתקשר שוב?" הצעתי.

"בסדר."

ניק חייג שוב, אבל עדיין לא היתה קליטה. עכשיו כבר באמת בכיתי.

אני לא יודעת למה לא בכיתי בשאר השעות שהיינו תקועים פה ושיחקנו כדורסל או קפצנו בחבל. כנראה כי אז לא היה חושך, ולא הייתי עייפה ורעבה.

"את בוכה?" שמעתי את הקול של ניק, מופתע.

"כן," אמרתי, מנסה לנגב את הדמעות למרות שממילא לא רואים. "אבל עזוב, אני תיכף ארגע..."

"אל תבכי," הוא אמר, מעט עצוב. "תיכף נצא. ההורים שלנו ישמחו. תדמייני איזה כיף זה יהיה לראות את ההקלה על הפנים שלהם כשיראו אותך בריאה ושלמה."

דמיינתי. זה עודד אותי, ולאט הדמעות הפסיקו לזרום. הנשימה שלי התייצבה.

"תודה," אמרתי בקול רועד.

"אנחנו נהיה בסדר," אמר ניק, גם לי וגם לעצמו.

*

קרין התהפכה במיטתה, ממלמלת משהו בלתי- ברור. החלום שחלמה היה נראה אמיתי מאד:

היא עמדה בתחילת שביל צהוב שהוביל אל עבר בניין גדול מאד. היה תלוי עליו שלט גדול ובו כתוב: 'ברוכה הבאה קרין'.

היא הרגישה שהיא חייבת להתקדם בשביל. השלט הרי קורא לה. היא חייבת לבוא, להראות לו שהיא באה...

היא בדיוק נתנה פקודה לרגליה לזוז כשלינוי צצה משום- מקום.

"ככה את הולכת?" היא האשימה אותה, כולה כועסת. "אחרי כל השנים שאנחנו חברות?"

"אבל... אבל השלט מחכה לי," היא ניסתה לומר לה, אבל שום קול לא יצא.

"קרין, אני לא מאמינה שאת עוזבת," פתאום שירה גם היא הופיעה, בדיוק כמו לינוי, והפנתה אצבע מאשימה אל עבר קרין.

"אני לא מאמינה שאת ככה עוזבת. חשבתי שאת חברה אמיתית," דנה צצה גם היא, ידיה על מותניה. "לא הייתי צריכה לבטוח בך."

"אבל... זאת לא אשמתי..." ניסתה קרין לומר להן, אבל הן החלו לקרוא בקול: "בוגדת! בוגדת! בוגד...-"

צלצול טלפון קטע את חלומה. הכל נהיה שחור. הצלצול נשמע חזק ואמיתי מאד.

היא הרימה את הפלאפון וענתה על השיחה, חצי ישנה עדיין, תוהה מי מתקשר אליה באמצע הלילה.

"הלו?" היא אמרה, קולה צרוד.

"קרין?" היא שמעה קול מוכר. זו היתה מיכל, אמא של לינוי. "אני מאד מצטערת על השעה, אבל לינוי נעלמה. במשטרה אמרו לנו לחכות קצת, אולי היא תחזור, אבל אנחנו פשוט לא יכולים לשבת כאן בבית ולחכות לה."

קרין נעשתה עירנית והתיישבה במהירות במיטתה.

"לין נעלמה?" היא שאלה בהיסוס. תוך רגע החלו עשרות מחשבות לחדור למוחה: אולי מישהו חטף אותה? אנס אותה? אולי אפילו פצע אותה או הרג אותה...? רק המחשבה על כך גרמה לה כמעט להקיא.

אי אפשר לדעת מה אנשים מסוגלים לעשות- מספיק רק לפתוח עיתון ולמצוא שם לפחות 2 כתבות על אונס או רצח.

"כן," אמרה מיכל, והיה די ברור שהיא מתאמצת לדבר רגיל, למרות שנשמע היה שהיא בוכה. "אז אני רוצה לדעת: מתי ראית את לין בפעם האחרונה? היא התנהגה מוזר? היא כעסה עלינו? אמרה משהו על בריחה מהבית?"

"לא, בכלל לא," אמרה קרין, מתאמצת להיזכר. "אנחנו נעמדנו ליד שער בית ספר, זה היה בסוף היום. ואז לין לא ידעה איפה ניק, אז היא החליטה ללכת לחפש אותו. המורה קרא לו בספר השיעור כי הוא התחצף אליו-"

"ניק התחצף למורה?" קטעה אותה מיכל. "זה לא מתאים לו." היא פחדה שניק החליט להתפרע ולינוי הושפעה ממנו.

"כן, אני לא יודעת מה קרה לו היום, זה באמת לא מתאים לו," אמרה קרין. "אז לין החליטה ללכת לבדוק מה קורה איתו. שאלתי אותה אם לחכות לה, אבל היא אמרה לי שלא צריך, אז הלכתי."

"איפה המורה דיבר עם ניק?"

"באולם ספורט. בטח לשם גם לין הלכה."

"באולם..." מלמלה מיכל. "תודה, קרין. אולי קרה להם משהו בבית ספר?..."

"רגע, את הולכת עכשיו לחפש אותה שם?" קפצה קרין. "אני גם אבוא!"

"לא, קרין, באמת, אמצע הלילה..." אמרה מיכל.

"איך תיכנסו לשם? השער נעול," אמרה קרין.

"אני כבר אמצא דרך להיכנס," אמרה מיכל בהחלטיות.

*

קמתי שוב. הפעם השעה היתה שתיים בערך. שמעתי את הנשימות העמוקות והקצובות של ניק לידי.

'עוד מעט יוציאו אותנו מכאן', חשבתי לעצמי, מנסה להירגע. 'אני אהיה בסדר. אני אהיה בסדר. אני וניק נהיה בסדר. הכל יהיה בסדר'.

אחרי שדקלמתי את המשפטים האלו כמה וכמה פעמים, התחלתי להירגע. שתיתי מעט מים מהקולר, רק כדי להרטיב קצת את הפה.

חזרתי אל המזרן. היה מעט יותר קריר. חיבקתי את עצמי כדי להתחמם מעט.

כשהתעוררתי שוב, השעה היתה כמעט שלוש. היה נדמה לי שאני שומעת קולות. התחלתי להילחץ, ולפחד עוד יותר ממקודם.

"ניק," אמרתי בקול רם וטלטלתי אותו, מנסה להיות עדינה ולא להעיר אותו בפראות.

"הממ...?" הוא אמר, עיניו עדיין עצומות. "לין...?"

"אני שומעת קולות," לחשתי. הוא פקח בבת אחת את עיניו.

"אילו קולות?" הוא התיישב במהירות.

"ששש..." מלמלתי, ושנינו השתתקנו. ואז שמעתי את זה שוב: מין קולות עמומים, כמו של דיבור. הם התחזקו ונעשו ברורים יותר, כאילו מישהו הגביר את הווליום ברדיו.

ואז שמענו מין קרקוש חזק של מתכת מהדלת שהקפיץ את שנינו. הדלת נפתחה, ובפתח עמדו חבורה של אנשים: אמא ואבא שלי, ההורים של ניק, קרין ועוד שני שוטרים.

"לינוי!" צעקה אמא ורצה אליי. היא חיבקה אותי כל כך חזק עד שהרגשתי שאני נחנקת. העיניים שלה היו אדומות ונפוחות, והפנים שלה רטובים לגמרי. אבא גם חיבק אותי, העיניים שלו היו מאד לחות וראו שעליו שמאד הוקל לו.

גם הוריו של ניק עשו לו דבר דומה. קרין רק הביטה בכל המחובקים והמחבקים וחייכה חיוך מאוזן לאוזן,  ואחרי חיבוק מוחץ- עצמות החלה לשאול אותי ואת ניק כל הזמן אם אנחנו בסדר ומה קרה לנו בדיוק.

סיפרנו מה קרה לנו, מאז שניק קיבל את העונש ועד עכשיו. השוטר רשם כמה דברים, ובינתיים ההורים וקרין סיפרו לנו על כמה שדאגו לנו ואיך שאמא שלי העירה את קרין והיא סיפרה לה לאן הלכנו...

בסוף מצאתי את עצמי בבית, ישנה במיטה שלי בחדר שלי, מחייכת מרוב הקלה.

*

"כתבו עלייך בעיתון," אמרה לי שני בקצרה כשנכנסתי למטבח. מרוב הפתעה כמעט נפלתי.

זה היה בוקר יום רביעי, יום אחרי שאני וניק ננעלנו באולם. בינתיים לא סיפרתי לכל הכיתה על זה. לא היה לי כוח פשוט.

"כתבו עליי? למה שיכתבו עליי? מה כתבו עליי?" שאלתי בבלבול. שני זרקה אליי עותק של עיתון העיר.

"עמוד 38," היא אמרה. פתחתי בעמוד 38. היתה שם כתבה על איזה מופע בבית ספר תיכון, ומתחת לזה היתה כתבה מעט יותר קטנה.

לילה באולם

ביום שני ה-6 בספטמבר 2010, ננעלו בחטיבת ביניים שני תלמידי שכבת ח' באולם הספורט. מסתבר שהילד והילדה נשארו באולם מפני שהוטל עליהם עונש.

הם התעכבו משם מה, והשרת נעל אותם בטעות באולם מפני שלא הבחין בהם.

באולם הספורט לא היתה קליטה, ולכן שני הילדים לא יכלו להזעיק עזרה.

לא היה להם אוכל, וכל מה שהם יכלו לעשות זה לנסות להעביר את הזמן עד שמישהו ימצא אותם.

הילדים חיכו כ-18 שעות עד ששני שוטרים חילצו אותם משם, לאחר שחברתה של הילדה סיפרה לשוטרים על העונש שחברתה קיבלה.

הנהלת בית הספר נבוכה מאד מן התקרית: זוהי ללא ספק התרשלות נוראה.

אחת האמהות שבתה לומדת באותה כיתה אמרה: "אני אפילו לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם זו היתה הבת שלי. אני כבר הייתי תובעת את ההנהלה ברגע שהייתי מוצאת את בתי. לדעתי זאת התרשלות מזעזעת."

העיקר הוא ששני הילדים חולצו, וכעת הם שוב בביתם. אך זכרו: לילדים לא מומלץ להישאר בבית הספר אחרי סיום הלימודים. בפעם הבאה, זה יכול להיות הילד שלכם.

- מאת: אפרת צפר

"לא הכל פה נכון," אמרתי אחרי שגמרתי לקרוא את הכתבה. "אני לא קיבלתי עונש, ניק הוא זה שקיבל. השרת נעל אותנו בגלל שהסתובבנו כל הזמן במסדרונות, זאת לא אשמתו. לא היינו שם 18 שעות, היינו 14. ואיזו אמא בכלל התראיינה?"

"אין לי מושג," משכה שני בכתפיה. "אבל זה די מגניב, כאילו... כתבו עלייך בעיתון וזה."

"לא אמרו פה את השם שלי," אמרתי. "ואין שום דבר מגניב בלהיתקע באולם ספורט."

שני משכה שוב בכתפיה, ויצאה מהמטבח. אני לקחתי את מייפל החוצה, ממהרת. לא היה לי זמן, אז אפילו לא הספקתי להתלבש ונשארתי עם החולצת טוויטי שלי והמכנסיים הלבנות.

מייפל גרר אותי שוב רחוק מהבית. ואז שמעתי קולות של גלגלים נוסעים ושל דיבור: חבורת בנים רכובה על אופניים התקדמה לא רחוק ממני. ראיתי ביניהם גם את רוי.

אוף, יופי. עכשיו הוא יראה אותי עם החולצת טוויטי שלי.

כמה מהם הבחינו בי ועצרו את האופניים ונופפו לי. נופפתי בחזרה. ראיתי שני בנים שגיחכו ביניהם והצביעו על החולצת טוויטי שלי. ניסיתי להתעלם מהם.

מייפל ניסה למשוך אותי, אבל אני משכתי אותו כדי שלא יזוז. רוי התקדם מעט.

"היי לין," הוא אמר. "זה בסדר אם אני אקרא לך לין, נכון? שמעתי שהרבה ילדים קוראים לך ככה."

"בטח," הסמקתי מעט, "אין בעיה." שמחתי שהוא התחיל לקרוא לי לין.

"למה אתם רוכבים בשעה כזאת מוקדמת לבית ספר?" שאלתי.

"רצינו להקדים," אמר רוי. "זה מעצבן להגיע בדקה האחרונה, לא?" הוא חייך, ואני הרגשתי כאילו מישהו שם את הלב שלי בתוך מיקרוגל.

"כן," אמרתי. "אני כבר חוזרת הביתה להתארג..."

הרגשתי משהו חם על כף הרגל השמאלית שלי, שהיתה נעולה בכפכף. כל הבנים צחקו, ורוי רק חייך.

"אממ, לין..." הוא אמר. הסתכלתי למטה, וראיתי מין מים צהובים כאלה...

פיפי.

זה היה הפיפי של מייפל, שבאותו רגע השתין לי על הרגל.

"איכס!" צעקתי והזזתי את הרגל במהירות. מייפל כבר גמר להשתין לי על הרגל את כל מה שהיה לו.

נעצתי מבט כועס בחבורת הבנים. אפילו רוי צחק מעט.

"מצטער," הוא אמר, "זה באמת מצחיק. צריכה עזרה?"

"נו, רוי, אתה מעכב אותנו כבר שעה פה," אמר אחד הבנים. "יאללה, נזוז."

"ביי," אמרתי ונופפתי. אחרי זה חזרתי הביתה, נגעלת מהרגל השמאלית הרטובה.

"יופי, מייפל," אמרתי לו, למרות שזה טיפשי לדבר לכלב שלך, "מצאת יופי של זמן להשתין לי על הרגל!"

אבל במובן מסוים שמחתי שפגשתי את רוי. למרות החולצת טוויטי וזה שמייפל השתין עליי.

הוא קרא לי לין.

כשהוא אמר את זה זה נשמע איכשהו יפה יותר.

והוא דיבר איתי.

ניסיתי להיזכר כמה מילים בדיוק הוא אמר. די הרבה. יותר מעשר. אולי אפילו עשרים. יותר.

אם הרגל שלי לא היתה רטובה בפיפי, הייתי מתחילה לדלג ברחוב.

חזרתי הביתה במהירות ושטפתי את הרגל עם סבון. אחרי זה התארגנתי כמה שיותר מהר, כי באמת לא היה לי זמן.

הגעתי בשעה 8:15, כי חלק מהדרך עברתי בריצה. רציתי כבר לספר לקרין על זה שדיברתי שוב עם רוי, וזה שהוא התחיל לקרוא לי לין.

אולי זה די טיפשי שאני כל כך מתלהבת מזה שהוא התחיל לקרוא לי לין. אבל באמת התלהבתי מזה.

קרין כבר היתה בכיתה, מדברת עם עוד כמה בנות. היא נראתה מעט מוזר. כשהסתכלה עליי, זה היה כאילו היא פוחדת שאני עלולה להתעצבן עליה כל רגע.

סיפרתי לה על זה שדיברתי עם רוי. כולל הקטע שבו מייפל השתין לי על הרגל- החלק הפחות טוב של הסיפור.

"בסדר," צחקה קרין, "עכשיו רוי בטוח זוכר את השם שלך!"

בדיוק באותו רגע היה צלצול, וכולם מיהרו להתיישב. אחרי שעתיים משעממות של היסטוריה ומתמטיקה, היתה הפסקת עשר.

דנה ושירה ניגשו אל השולחן שלנו, ונראו די מתרגשות.

"היי לין!" הן אמרו ביחד, ואז הסתכלו אחת על השנייה וצחקו. הן תמיד ביחד. כיף להיות איתן.

"היי," אמרתי. "מה קורה?"

"רצינו לומר לך, אבל באת מאוחר ולא הספקנו- תראי!" שירה זרקה על השולחן עותק של עיתון העיר.

"עמוד 38," היא אמרה.

"כבר קראתי אותה היום בבוקר," אמרתי. "לא כל הפרטים בה נכונים."

"אבל זה כזה מגניב!" אמרה דנה בהתרגשות. "את מפורסמת! כאילו כתבו עלייך בעיתון!..."

"לא הזכירו את השם שלי," הזכרתי לה, "אז אף אחד לא יודע שזאת אני."

"אבל זה עדיין מגניב," היא אמרה.

בערך שתי דקות אחרי ששירה ודנה הלכו, רוי הופיע. הפעם בקושי היו לי פרפרים בבטן וגם בקושי הסמקתי- אולי כי התחלתי להתרגל לזה שהוא מדבר איתי קצת. רק קיוויתי שהוא שכח ממה שקרה בבוקר עם מייפל.

"היי," רוי חייך. ואז פתאום קלטתי שהוא מחייך אליי. ולא אל קרין, אלא באמת אליי.

"היי," אמרתי וניסיתי לחייך בטבעיות.

"בסוף הצלחת להוריד את הפיפי מהרגל שלך?" הוא שאל, עדיין בחיוך. הוא לא אמר את זה בנימה של חה חה, איזה כלב מוזר יש לך. הוא אמר את זה בקטע של צחוק עם מעט התעניינות, וזה היה נחמד.

"אה, כן," אמרתי. "הוא בדרך כלל לא עושה דברים כאלה. אולי היום הוא היה צריך במיוחד."

רוי צחק.

"זה נכון שכתבו עלייך בעיתון?" הוא שאל.

"כן," אמרתי, ותהיתי איך כל הכיתה כבר יודעת על זה. "לא כתבו שם את השם שלי או משהו. רק סיפרו על מה שקרה."

"מה באמת קרה?" הוא שאל ונראה באמת מתעניין. אבל אז, לפני שהחלטתי איך להתחיל לספר לו על מה שקרה באולם, נשמע הצלצול.

"חבל," אמר רוי באכזבה. "את יודעת, אמא שלי אומרת שזאת ממש התרשלות. היא קראה את הכתבה, וממש התרגשה כששמעה שאת אחד מהילדים שננעלו באולם. היא היתה ממש מתה לפגוש אותך."

הלב שלי קפץ איפשהו לאזור הצוואר.

"אז את רוצה אולי לקפוץ אליי בצהריים? אמא שלי תשמח. תוכלי להישאר לארוחת צהריים אם בא לך. אמא שלי לא הפסיקה לנדנד לי, היא באמת עשתה עניין גדול מהכתבה. את יכולה אפילו סתם לפגוש אותה, אני לא יודע... אבל היא בטוח תשמח."

זה שהלב שלי לא התפוצץ- זה בהחלט נס. אבל זה שלא קפצתי והתחלתי לרקוד על השולחן ולצרוח "בטח!" היה נס גדול עוד יותר.

אז במקום זה רק חייכתי עוד יותר, ואמרתי: "בטח, למה לא?"

אני מקווה שלא הסתכלתי לו יותר מדי זמן בעיניים. רק חסר לי שהוא יקלוט שאני חושבת עליו בצורה הזאת.

'נו, באמת, מה אני חושבת?!" נזפתי בעצמי בלב.'אני בקושי מכירה אותו. סתם ילד שנראה נחמד וגם נשמע נחמד. אני לא חושבת עליו בצורה הזאת. הוא סתם ילד נחמד שהזמין אותי אליו לארוחת צהריים בגלל שאמא שלו מתעניינת בכתבה. זה הכל.'

אבל עדיין, כשאני, קרין, דנה ושירה יצאנו להפסקה, דילגתי חצי מהדרך.

- - - - - - -

זהו, מקווה שנהניתם.

אל תשכחו להגיב!