טל נגד העולם

פוסט רציני הפעם , היחיד בכל הבלוג, לכל מי שאין כוח שיעבור לקטעים הבאים.

היום ישבתי במשרד כשאחת הבנות דיברה בטלפון ופתאום התחילה לבכות. שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה לי. כחלק מהגזירות  הכלכליות או איך שלא קראו לזה, קיצצו למשפחה שלה קרוב לאלף שקל מהקצבה. היא ישבה שם ובכתה מולי וסיפרה לי בפתיחות הכמעט ילדותית שלה, איך אבא שלה איבד את העבודה שלו לפני שלוש שנים, ומאז הוא לא מצליח למצוא עבודה. איך הוא אוסף מהשכנים שלהם לחם והולך להאכיל את היונים בפארק , רק כדי להעביר את הזמן. היא סיפרה לי על אימא שלה, שסובלת מאנמיה קשה, ואסור לה לעבוד. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי – "טל, אני לא יודעת איך נסתדר עכשיו,אני באמת לא יודעת איך נסתדר". ובאמת הייתי יכולה להגיד לה שתירגע ושיהיה בסדר, בזמן שאני בעצמי לא בטוחה שזה יקרה ,ובעצם רוב הסיכויים שזה יהיה בדיוק להיפך? איך אפשר להסתכל על אדם כזה בעיניים אחרי שהוא סיפר לך על הדברים הכי אישיים והכי כואבים שלו (ואני מצנזרת חלק מהם מתוך כבוד כלפיה) , ושיתף אותך במעט מהחיים הלא פשוטים שלו, והוא יושב מולך עם דמעות בעיניים ,ולדעת שבעצם אין שום דבר שאתה יכול לעשות?

אני לא אדם עם מודעות חברתית גבוהה מדי. אין הרבה דברים שבאמת מצליחים לגעת בי או לגרום לי להתעכב עליהם יותר מכמה שניות. אם אני נתקלת במקרה כזה בעיתון, רוב הסיכויים הם שאני פשוט אעביר עמוד. אבל מה קורה כשהאדם הזה יושב לידך במשרד כל יום? אתה שומע את כל השיחות שלו עם ההורים וכמה שהוא מנסה לעודד אותם ולא להראות להם כמה הוא שבור בעצמו. אתה רואה איך הוא מתפלל שיאשרו לו את הבקשה לתשמ"ש כדי שהמשפחה שלו תקבל עוד מאה שקל עלובים שבשבילו משנים הכל. איך יום אחד ניתקו לו את הטלפון כי לא היה להם כסף לשלם. ועוד מיליון דברים שאתה כבר לא יכול להביט הצידה ולא לראות אותם. ואתה רוצה לעזור , אבל לא יודע איך. ואני באמת מקווה שזה יסתדר לה. באמת.