טל נגד העולם

שלום לכם אנשים ואישות! מה שלומכם היום? מקווה שרע או לפחות גרוע פלוס.

היום המשך סיפור המתח/טלנובלה קורעת הלב – תככים בקואופרטיב.

מאירועי הפרק הקודם: אבא, מנהיג, קומוניסטים, אסיפה, דף קשר. בקיצור, אני עצלנית תקראו בפוסט הקודם.

לאחר האסיפה הסוערת של אותו יום אבא לא חזר להיות כמו שהיה (תתפלאו מה חמש קילו גרעינים שחורים עושים לכרס של בנאדם). חדור מוטיבציה ורצון לשנות הוא המשיך לחתור תחת השלטון העריצי של "החברים". זה המקום להבהיר כמה מושגי יסוד.

חברים הם אותם אנשים שיש להם מניות ואי לכך הם לא עושים כלום, מרוויחים המון כסף ובד"כ הם גם מושחתים. משהו כמו קצינים בצה"ל. "החברים" הם כמו הפירמה. אתה יכול להיכנס – אתה לא יכול לצאת.טוב, זה לא ממש נכון, אבל רציתי לסיים עם משהו חזק.

לעומתם ישנם "השכירים". ציבור רחב של עובדים מתוסכלים, "קורעים את התחת ומקבלים יריקה בפנים" (או ככה לפחות אבא מגדיר את זה. ותרגיעו עם האסוציאציות ההומו-ארוטיות שלכם. כן, אני מכירה גם מילים כמו הומו-ארוטיות.אני קוראת את המאמרים בפלייבוי).

בקיצור, אבא והשכירים העבדים שהתקבצו סביבו התחילו בפעילות חתרנית כנגד הממסד, למען יקבלו יותר נקודות בפרמיה, מה שזה לא אומר.

במשך שנים רבות אבא פעל מאחורי הקלעים, צעק פה ושם, שרף צמיגים, הנהיג שביתות רעב ,חיסל  כמה אנשים, לא משהו רציני. פתאום לפני כמה חודשים או יכול להיות שנים הוא החליט, שלהיות מלך השערים של כל הזמנים של קבוצת הכדורגל של "דן" בליגה המפוארת למקומות עבודה, לא מספיק לו יותר! הוא רצה לשנות משהו, הוא רצה שכשאנשים ישמעו את השם שלו הם יגידו "וואלה, הוא בסדר הוא", ובעיקר הוא רצה לקיים הרבה אסיפות שבהן אפשר לצעוק.

אז צריך להתחיל מאיפושהו לא? כל פוליטיקאי מתחיל יודע שהדבר החשוב ביותר הוא קומבינות. וקומבינות איך משיגים? נכון , בעזרת קשרים. ובקואופרטיב איך בונים קשרים? נכון, בצעקות. ואם יש משהו שאבי מולידי מצטיין בו הוא צעקות. לא עבר חודש וכל הטרמינל העירוני העריץ את האספלט המטונף עליו הוא נהג באפטובוסו.

עד מהרה כולם הבינו שהוא ניחן בתכונות של מנהיג אמיתי:

יושר – אתה בן 18 ויום? תשכח מכרטיסיית הנוער. אז מה אם אתה עדיין מחוצ'קן.

אכפתיות -  הילד שלך על סף מוות אבל אין לך כסף לכרטיס? ספר למישהו שאיכפת לו.

עוצמה – מי שלא ראה אותו עושה פרסה ב-80 קמ"ש לא יודע ריגוש מהו.

כריזמה – אין נוסע שלא סר למרותו כשהוא רודה בו "אללה אללה להתקדם לסוף האוטובוס".

נחישות – ההסעה הביתה יוצאת ב- 8:00 מהחניון. השעה 7:58 והוא מרחק קילומטרים רבים מהאזור. אל תטעו ספק בליבכם – הוא יגיע. אז הוא ידרוס כמה זקנות בדרך, לא נורא, גם ככה לא נשאר להן הרבה זמן לחיות.

אוקיי, אז הוא כבר דמות מוכרת וידועה. הגיע הזמן להתחיל לפעול. המרוץ לבחירות לוועד מתחיל, יש עוד הרבה צעקות לצעוק, הרבה קפה שחור לשתות, הרבה גרעיני חמנייה לפצח ועוד הרבה כיסים לשחד. על מה שקרה אח"כ כבר כתבתי פה. למי שאין כוח לקרוא אני אסכם: תעמולה, פליירים, "תפסיקו להדבק לכיסא יא'עכבישים".

מגיעים לימינו אנו. המפלגה של אבא – "האנקבוט" – נראית נחושה לחולל שינוי, להזרים דם  צעיר בעורקים הסתומים של הקואופ. חזון – יש , אבל הוא משעמם מדי בשביל לכתוב כאן.

אחדות – נראה שכן, אך האומנם?

הקרע  התחילו בישיבת הוועד של חודש יוני. הישיבה נוהלה ע"י יו"ר הועד, בואו נקרא לו "יו"ר הועד", והועלו בה מספר רב של נושאים חשובים שנוגעים לתנאי עבודתם של המשתתפים. כמובן שאף אחד לא ממש שמע בגלל שכולם היו עסוקים בצעקות, בין אם על יו"ר הועד המושחת, ובין אם סתם בשיחות בין הנהגים שנערכו בצעקות, כי טוב, בואו נודה בזה, הם לא מסוגלים לדבר בשקט.

ואז – המחטף!

נערכה הצבעה על משהו חשוב, לא נלאה אתכם בפרטים, (תרגום - לא ממש הבנתי מה זה היה). ההצבעה התנהלה בצורה דמוקרטית , כלומר – אנשים הרימו ידיים, אף אחד לא טרח ממש לספור, ואז יו"ר הועד החליט בשבילם.

חברי "האנקבוט" זעמו! הם הרי אנשי יושר וצדק לכל! מיד עלה אחד מהם לבמה (קופסת קרטון הפוכה שגנבו מהירקן) החל לצרוח "אללה אכבר , איטבח אל יהוד!" (יתכן שהוא צעק משהו אחר, אבל כשאבא מדבר אני תמיד מאבדת את הריכוז) ופוצץ את הישיבה.

מכאן והלאה, המצב רק הלך והדרדר. נוצרה ל"אנקבוט" תדמית של בעייתיים, צעקנים, שותי קפה עם חלב, מפוצצי ישיבות ועד בחניון. אבל כמו שאתם מכירים את אבא, זה לא נגמר עד שהנהג השמן לא גומר את הסיגריה. הוא החל במה שהוא הגדיר "עבודת שטח שתשקם את התדמית שלנו". לא ברור עדיין למה הוא התכוון בעבודת שטח. ככל הנראה לצעקות "אח שלי, ככה אתה מכיר אותי? נו, בחייאת".

אז התדמית שוקמה בערך, ואז – הבגידה!

אחד מנאמניו של אבא משיל את עורו ומתגלה כנחש חלקלק וחסר עור! הוא מחליט לרוץ לבד! נגד אבא! והגרוע מכל – רבים מחברי ה"אנקבוט" עורקים יחד איתו!

אחרי חשבון נפש ארוך אחד, ושתי ישיבות ארוכות בשירותים עם העיתון, אבא מחליט לפרוש. כשנשאל למה, השיב באצילות:

"אתה לוקח לאנשים את האוכל, לועס להם אותו, ואז במקום לבלוע, הם יורקים לך אותו בפרצוף".

אם כן, תם ונשלם הפרק הפוליטי בחייו של אבא. לא אשוב לספר עליו, לפחות לו עד שיחליט אבי לשוב אל מלחמתו בשחיתויות.