טל נגד העולם

שלום שלום וערב טוב לכולם.

היום לא תתפרסם חידת תרגום דפוק חדשה, בגלל שככל הידוע לי איליה, אחד מ-2 שעדיין לא כשלו, נמצא באבט"ש. נמתין לשובו.

ולנושא שלנו היום

שנאת ילדים – ההתחלה.

אף פעם לא חיבבתי ילדים. גם לא כשהייתי אחת כזו. אומללה הייתי בגן וביסודי. נסו אתם לעבור את הילדות בלי צלקות נפשיות כשהכינוי שלכם הוא נמש.

אבל השנאה האמיתית , העמוקה, התחילה להתפתח בסביבות גיל 17, עת התחלתי לעבוד.

במשך קרוב לשנתיים עבדתי בקולנוע. במזנון. לא , זה לא כיף כמו שזה נשמע. לא, לא אכלתי פופקורן בלי הפסקה. למי שזוכר (אף אחד לא זוכר), כתבתי פוסט על אוכל והזכרתי שם את העובדה שאני לא אוהבת את כדורי התירס היבשים. במיוחד לא אחרי שאני יודעת איך הכינו אותם.

 עבדתי שם בחורף ובקיץ, וכן, גם בימי החופש הגדול הארורים.

מי שלא שירת מאתיים ילדים קטנים וצרחנים בבת אחת, לא יודע סבל מהו.

תקריות אופייניות:

-          הסרט מתחיל עוד חצי שעה. הקטנים נכנסים ומתחילים לרוץ באמוק לכל עבר. מה הקטע הזה של ילדים עם ריצות? הם לא מסוגלים ללכת? הם לא יודעים שפעילות גופנית היא מקור כל הרוע בעולם?

-          אחרי שהם מסיימים לרוץ הם מתקהלים סביבי ומתחילים בתהליך הקנייה. קודם כל ,מבחר שאלות טיפשיות ומיותרות.  "כמה עולה קולה ב-9?"  היא החביבה עליי. אח"כ מגיע שלב ההתלבטות. בהייה ארוכה במדף הממתקים, בפופ הקופץ מן הסיר, בי ובעציצים מסביב תוך כדי צרחות התייעצות עם שלל חבריהם. כשנופלת לבסוף ההחלטה, לרוב סוכרייה על מקל (או כמו שהלקוחות היפואיים שלי אהבו לקרוא לזה "גדיאלה") , עשרות מטבעות של חמש אגורות מתפזרות לכל עבר. בבקשה. הנה הגדיאלה שלך. עוף לי כבר מהעיניים.

-          7 זבי חוטם מתחלקים בפופקורן אחד. מאוד חשוב להם לחלק את התשלום בצורה שווה ביניהם. מישהו כאן יודע כמה זמן לוקח לבני 10 לחשב כמה זה שקל תשעים לחלק ל-7? ואם רק הייתי מעזה להציע שיוותרו אחד לשני על כמה אגורות, המבט שהיו תוקעים בי! אגואיסטים קטנים, דן חסכן היה גאה בכם. רק חבל שאתם יותר מדי צעירים בשביל להכיר אותו. (למי פה היה תיק גב שלו? כזה מעפן עם חוטים במקום כתפיות? למי לא בעצם).

-          הסרט מתחיל. אבל הם לעולם לא יהיו בתוך האולם. תמיד, אבל תמיד תתפתח מיני-טלנובלה ממש מול העיניים שלי. לרוב נפילה של ילדה כזו או אחרת. מיד כולם בחוץ. הבנות מנחמות את חברתם על מר גורלה (יהיה לה פלסטר בברך. עכשיו איך תחזיק היא בגבר שלה?). הבנים מצחקקים וכבר ממציאים לה כינויים מעליבים. הדמעות לא מאחרות לבוא. ומה אני כבר ביקשתי? קצת שקט ושלווה? לא כאן. לא בקולנוע הזה.

-          חוצפה: ילדים הם עם חצוף מאין כמוהו. תארו לעצמכם ננס שרק לפני שנה נגמל מהסיר צורח עליכם לעבוד יותר מהר כי "הוא כבר עומד פה שעה, ואולי תזיזי כבר את התחת שלך". עכשיו תכפילו את זה במאה. עכשיו תיזכרו באופי הבלתי רגוע בעליל שלי. ומה קיבלתם? נכון מאוד. עוד ילד בוכה.

-          ילדים מגיעים עם מטען. אם חשבתם שהם חצופים , חכו לסבתא הממורמרת שתתלונן על הכל החל מהמחיר, דרך צבעי המאכל בקולה, העוצמה של המזגן, הווליום באולם ("איילוהים, חטפתי מיגרנה מכל הרעש הזה"), ועד הלק על הציפורניים שלך.

צפו להמשך בקרוב.

עד אז לילה טוב, ובבקשה תשתדלו לא להיכנס להריון.

טל