שלום
היום חרגתי ממנהגי ועשיתי סיבוב רגלי בשכונה. מלבד ההבנה שמלבד קשישים מאכילי יונים אין פה הרבה, שמתי לב להמון שלטי תעמולה על המרפסות. כמה מרגש, הבחירות המוניציפאליות עומדות בפתח.
בואו ננסה להתאפק ולא לצחוק על ההברקות הקופירייטריות, שכמותן ראיתי רק באתרי הצה"לנט (פרסומת לאתר המילואים: "השתחררת ? לא ממש..." שכחתם להוסיף "מואהההה" בסוף).
תקופת בחירות תמיד מעלה בי זיכרונות לא נעימים מאותו יום ארור.
בעזרת קשריי הענפים והמסואבים הצלחתי להשיג את העבודה הכה נחשקת של "עומדת מחוץ לקלפי 15 שעות ברציפות, מחלקת פתקי הצבעה, וחוטפת המון קללות".
עבדתי במטה של מפלגת העבודה (אין להסיק מפה על נטיותיי הפוליטיות, אני אעבוד אפילו בשביל כהנא-חי אם הם ישלמו לי מספיק).
וכשאני אומרת "מטה מפלגת העבודה", אני מתכוונת לחמישה אנשים שעמדו מחוץ לבי"ס הנשיא בבת-ים.
זה היה בבחירות שבהן "העבודה" הייתה בשלטון, והתרסקה אחריהן. מה שאומר שחלק מאוד גדול מהבוחרים היו נגדם. מה שהפך את היום ההוא ללא נעים. לא נעים בכלל.
בוקר – רעל בעיניים:
הגענו לשטח בשעת בוקר מוקדמת והכרזנו על נוכחותנו במקום. פרסנו את השולחן שלנו, לבשנו את החולצות המדהימות שקיבלנו שככל הנראה המודל שעל פיו עיצבו אותן היה לא אחר מאריק שרון בעצמו.
נדהמנו לגלות שאנחנו לא הפראיירים היחידים שקמו בחמש כדי לדחוף לכמה מחזיקי אינפוזיות פתקים ליד.
מטרים ספורים מאיתנו – המטה של הליכוד. כל כך מרוצים מעצמם, כל כך בטוחים בניצחון..זה היה פשוט מחליא.
לא עברו כמה דקות וכבר החלו המריבות.
מנהיגת המטה שלנו..איך לומר בעדינות..אישה נטולת מעצורים, פתחה בהטפות על "חוסר המוסריות של אי חלוקת אזורי הצל בצורה שווה" כאילו היה מדובר בחלוקת א"י השלמה.
הבוחרים החלו להגיע לאיטם. הראשונים שהגיעו זכו לקבלת פנים מלבבת של "שלום אדוני, בוקר טוב. אפשר להציע לך פתק של העבודה?".
זה לא החזיק מעמד הרבה זמן.
צהריים – ציבור עוין:
אפשר לגלות לכם סוד? האנשים בארץ, לא הכי נחמדים. במיוחד לא כשזה נוגע לפוליטיקה.
לא איכפת להם אם אתה בסה"כ ילד, כל עוד אתה עובד בשביל האויב – אתה חלק ממנו.
הניסיונות המנומסים שלנו לפנות אליהם נתקלו בתגובות מגוונות:
- שמאלנים מלוכלכים! תראו לאיזה מצב הגענו בגללכם!
- רק ליכוד! רק ל-י-כ-ו-ד!
- פנימייש פרוסקי? לא מבינה עיברית. שטו עבודה? רבוטה?
- בטח, אני אקח פתק (קורעת לי אותו מול העיניים).
בהתחלה זה עוד עיצבן אותי. במיוחד כשהמשפחה שלי הגיעה להצביע ועשתה לי את אותו הדבר (הם קראו לי בוגדת!). אבל זו לא חוכמה. כמעט כל דבר מעצבן אותי.
ערב – האדישות פושטת:
אחרי עשר שעות של עבודה, של אכילת בורקסים יבשים, של ויכוחים עם מזריקי אינסולין חצופים, עם הליכודניקים ועם מי לא בעצם, זה פשוט נמאס.
בסביבות השעה שבע בערב מצאנו את עצמנו יושבים על הרצפה, לא מעיפים אפילו מבט לעבר המצביעים, משחקים שש-בש עם האויב.
מאותו יום נשבעתי שאני לא מתעסקת יותר בפוליטיקה. זה עסק מלוכלך, מעצבן וזה תמיד ייגמר במשחק שש-בש.
פתרון חידת התרגום הדפוק#6:
Matchbox 20 – long day
בסוף דווקא לא כשלתם.
חבל.
חידת התרגום הדפוק#7:
הלוואי שידעתי מה אתה מחפש
אולי הייתי יודע מה תמצא
לסיום, אתגר קטן:
"You can't over die, you can't over dry"
מישהו יודע מאיפה לקוח הציטוט?:)
תשובות לשלוח אליי לאימייל. בלי איומים הפעם, יש לי מצב רוח טוב.
יום טוב
טל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
