טל נגד העולם

אתמול היה יום הנחמדות הבינלאומי. למה אף אחד לא טרח לספר לי על זה?

קצת אמון. אני יכולה להשתנות (לא).

היום לא חזרתי לבית הספר. כמובן שגם לחופש לא יצאתי, אבל זה פרט שולי.

היה שווה לא לחפוש (אין מילה כזו. אז מה) רק בשביל לא לחוות את החזרה (הכחשה היא דבר נהדר).

אני זוכרת את ההתרגשות של ההתחלה, להתיישב ליד השולחן הנקי, לפתוח מחברת חדשה, להסתכל על המורה ו..לשקוע בדיכאון מוחלט כי נזכרת כמה משעמם יכול להיות שיעור ספרות.

למזלי אני לא חזרתי לבי"ס. שוב. אני חזרתי לצבא ההגנה לישראל. היה מרגש כתמיד. חוויה לימודית. היום המפקד שלי שלח אותי לגנוב עוגיות. לא זה לא סיפור יפה. לא אני לא רוצה להרחיב.

וכן, אני עדיין לא מרגישה טוב.

מערכת הרפואה בצבא היא משהו מדהים. אחרי ששאבו לי רק שמונה ליטרים של דם, הם כבר גילו לפחות חמש מחלות שאין לי!

אמנם זה מאוד נחמד לדעת שאין לך איידס, צהבת, אנמיה, צפדת, פטרת וכלבת, אבל רציתי לדעת מה כן יש לי. אז רציתי.

חוץ מזה, הכל מצוין אצלי. עוברת עליי תקופה נחמדה אם זה מעניין מישהו. חידשתי קשרים עם הרבה אנשים שדי ניתקתי אותם בזמן האחרון (באשמתם כמובן, אני אדם חביב עם מזג נוח).

אני מסתובבת עליזה מתמיד. זה מוזר לי.

היום הזמנו אוכל והם אחרו ברבע שעה, וביקשתי לדבר עם האחראית משמרת רק פעם אחת,  ואפילו לא צעקתי מאוד על השליח.

מה הלאה? לקום לזקנים באוטובוס? לא לתת סטירה לתינוקות כשההורים שלהם מסתובבים?

הלב שלי לא יעמוד בכל הנחמדות הזו.