טל נגד העולם

חיילים שמסתובבים באוטובוסים עם נשק – היזהרו לכם!

היום חטפתי חתיכת מכה בראש בגלל אחד מכם, וגדל לו בלוט רציני על פניי!

שאני אשתוק?! לא!

מיד ביצעתי עליו נוהל מעצר חשוד ( "עצור או שאני יורה! איטבח איל יהוד! ") , אז הבחנתי שלמרבה הצער, נשק אין לי. נאלצתי לזנוח את נוהל מעצר החשוד ולפתוח בנוהל העלבת חייל אלים.

אתם מכירים את זה, שאתם כ"כ עצבניים, ואתם רוצים לדפוק כזו קללה עסיסית, שתגרום לכל האנשים מסביב להסתובב בבהלה ולעשות "הוווו" כאילו נכנסתם לקבוצת תמיכה של פמיניסטיות ואמרתם "וגינה זה איכסה"?  וברגע הזה, במקום להוציא משהו מעליב ושנון מהפה, כל מה שאתם מצליחים להגיד הוא "יא...יא חתיכת מכוער!".

אז זה קרה לי. בלקאאוט טוטאלי. אפילו ה"חתיכת מכוער" לא יצא לי. סתם עמדתי באמצע האוטובוס וצעקתי "יא..יא....יאאאאאא!!".

לא נתקלתי בכזו כמות של מבטי רחמים מאז היום שבו שאלתי בתמימות "מי זאת נינט טייב?"

ולעניין אחר.

המדים בצבא עשויים מדקרון. מישהו ממש ישב והתאמץ לחשוב על הבד הכי לא נוח שקיים.

כאילו אין לחיילים מספיק צרות. משכורת זעומה, תנאים מחפירים, מוות שאורב בכל פינה (לא לי כמובן. הסכנה הכי גדולה שנשקפת לי היא שמכונת צילום אימתנית תיפול עליי מן השמיים. אה ויש את הדברים האלה שאני נוסעת בהם כל הזמן ויש להם נטייה להתפוצץ. אוטובוסים נדמה לי).

המעלה היחידה שיש לדקרון (רק מלהגיד את המילה הזו מגרד לי כל הגוף. זה כמו לחשוב על פשפשים.) היא שלא צריך לגהץ אותו. וגם אסור! הבד הופך לג'יפה מגעילה ועוד יותר לא נוחה. הבעיה היא שאימא שלי משוכנעת שאם אני אסתובב עם מדים מקומטים, אני בחיים לא אמצא חתן. הסברתי את זה פעם, זו מין שרשרת אירועים שסביר שתקרה בערך כמו שסביר שאני אזכה בפרס חביבת השנה:

טל מסתובבת עם מדים מקומטים > טל פוגשת בחור > בחור חושב שטל שלוחית מבת-ים בגלל הקימוט > טל נשארת רווקה ובודדה לנצח.

בקיצור, הולכות אצלנו בבית מלחמות שלא היו מביישות את הצבא האדום בימיו היפים.

היום בבוקר החבאתי את המדים שלי והלכתי לצחצח שיניים. כשחזרתי לא מצאתי אותם, וישר ידעתי...היא שמה עליהם את הטלפיים שלה! רצתי לחדר שלה (מה שלא לקח יותר מדי זמן כי החדר שלה צמוד לשלי) וגיליתי שהוא נעול. המטורפת גנבה לי את המדים כדי לגהץ אותם ואז נעלה את החדר!

התחלתי לדפוק על הדלת בעצבים ולצרוח! "תעזבי לי את הירכית כלבה!" .

והכל מתרחש בשעה שש וחצי בבוקר. השכנים בטח לא הבינו מה פשר הקולות שיוצאים מהבית שלנו. אבל למי איכפת מהם.

אחרי עשר דקות היא פתחה לי את הדלת. מרוצה מעצמה כאילו הרגע היא הצליחה להשתחל לתוך אחד מהמכנסיים שלה מגיל 20.

כלבה. ולי לא נוח.

אבל העיקר הוא, שאם אני אשאר לבד כל החיים, אני לא אוכל להאשים אותה. היא גיהצה לי את המדים.

חדשות טובות הוא חזר.

יאללה הלכתי.