טל נגד העולם

שלום שלום,

והיום – נוסטלגיה.

(מחלה של אנשים כמוני, שהחיים שלהם כ"כ מרתקים, שהם חיים בעבר.)

כשהייתי קטנה, הייתה לי תקופה קצרה שהתנהגתי כמו ילדה נורמאלית.

אפילו הייתה לי ברבי. (קיצצתי לה את השיער, וקראתי לה רוברטו באג'יו, אבל עדיין בובה.)

אבא שלי תפס אותי בדיוק בתקופה הזו, כשנשמתי הזכה והרכה רק החלה להתעצב, והחליט שממני הוא עושה אחלה גבר, ולא מעניין אותו שהיעוד שלי הוא לבייץ את עצמי למוות.

הוא התחיל בסדרת חינוך, שמעבר לשיעורי פיצוח גרעינים, וצעקות "שייייאאאללה איזה גול", כללה גם סדרת שטח.

אל תבינו לא נכון, באותם ימים מאוד אהבתי כדורגל ישראלי איכותי, וידעתי לדקלם את השמות של כל השחקנים בליגה ג' דרום, אבל תמיד העדפתי את הכדורגל הסטרילי.

שירים ושערים היו יותר ממספיק בשבילי.

אבא התעקש (הוא שאל אותי "טל, רוצה לבוא?"), הוא גרם לי לרגשות אשמה ("מצאתי כרטיס על הריצפה"), הוא לא הרפה ממני ("אני יכול לקחת מישהו אחר") לא הייתה לי ברירה אלא להצטרף.

משחק של מכבי ת"א נגד הפועל כ"ס. אצטדיון רמת- גן.

קומץ אוהדים, וטל הקטנה, לבושה במיטב קולקציית הקבוצה, מרגישה מגוחכת. בעיקר כי אבא לא מפסיק לשיר כל מיני דברים שמתחילים ב"נה נה נה נה".

באמת שצריכים לקבוע גיל מקסימאלי לשירי העידוד האלה. בערך מתי שיש יותר שיערות באוזניים מאשר על הראש.

התיישבנו באחד היציעים.

אלה היו הימים לפני שהפמיניסטיות התחילו ללכת למשחקי כדורגל כדי להוכיח שגם הן יכולות. לא ברור מה, אבל הן יכולות. לכן התכולה הייתה: 90% גברים. 10% סוקר סלאטס. (soccer sluts כאילו).

סוקר סלאטס, בדומה לסנוקר סלאטס, הן גרופיות רפות שכל, שכל מטרתן בחיים הוא לנקב עוד שחקן של בית"ר מעלה אדומים ברזומה. עלולות להתרגש ממשפט כמו "הכדור הזה – הכנסתי אותו במיוחד בשבילך! בשבילך!".

הגברים היו פשוט הסטריאוטיפ של אוהד הכדורגל הישראלי (מה שאומר, שאולי לא מדובר רק בסטריאוטיפ. אבל לא ניכנס לזה, השם שלי הוא לא בילי מוסקונה לרמן, ובאופן כללי זה משעמם.)

המשחק עצמו היה די משעמם. אמנם ניצחנו בערך 9-0, אבל מה זה, למה אין את האיש הזה שצועק "גול" כמו בשירים ושערים?

אבא ניסה להכניס אותי לאווירה. הוא אפילו קנה לי שקית גרעינים.

זה המקום לוידוי קורע לב – אני לא יודעת לפצח גרעינים. או שהם מתפרקים, או שאני בולעת את הקליפה ונחנקת. וכשהייתי קטנה, זה היה עוד יותר גרוע, כי היה לי רווח בין השיניים והגרעינים נטו להיתקע שם.

זה לא מאוד אטרקטיבי להסתובב עם פיצוחים בשיניים הקדמיות. מצד שני, היו מסתכלים עליי באמצע משחק רק אם הייתי מורידה את החולצה, ועם כל הכבוד, פה זה לא כןולא.

בכל מקרה, זה דווקא עזר לי להיכנס לאווירה. אחרי שנחנקתי צעקו לי "תשתקי ילדה, אנחנו מנסים לראות פה משחק בשקט".

סליחה, אני אלך להיחנק בחושך. (יאללה פולניה.)

במחצית פגשנו את משיח (קוד ניים פור- משיח. שמות בדויים זה לא הצד החזק שלי, סורי).

משיח הוא ספק הכרטיסים של כל קואופרטיב דן - טרמינל בת-ים והסביבה.

ביום שבת ממוצע עוברים לו בידיים מספרים אסטרונומיים של בין 11 ל-12 כרטיסים. כן, תארו לעצמכם כמה נרגשת הייתי לפגוש אותו.

סמוקה עמדתי שם מביטה למעלה אל עבר האליל. טוב, לא ממש למעלה, כי בכל זאת, הוא היה תימני קטן בגודל של מחזיק מפיות ממוצע.

רציתי להגיד משהו..אבל הייתי מסונוורת. הכוח, העוצמה, ובעיקר, החולצה הצהובה הזרחנית.

בסוף יצא לי משהו.

"אולי תשתוק? אנחנו מנסים לראות פה משחק"