טל נגד העולם

המשפחה שלי – לא יודעת להתמודד עם מוות.

הדחף הראשוני שלהם היה להסתיר ממני הכל.

אני לא מבינה איך אימא שלי חשבה להעביר את זה.

היא לא באמת יכלה לגמור את זה ב"בינגו עכשיו אצל משפחה נחמדה בכפר, הוא מאוד מאושר שם".

הרי כבר אין שם מקום! סבא שם ביחד עם הסרטן שלו!

הרמתי טלפון לעבודה של אימא, היא הלכה הביתה.

התקשרתי הביתה, היא ענתה לי בקול חנוק ומלמלה משהו על זה שכאב לה הראש.

זה נשמע לי חשוד, אז פניתי לסבתא טופי.

סבתא טופי יודעת לשמור על סודות בערך כמו שמייקל ג'קסון יודע לשמור על ילדים.

אחרי ששאלתי אותה "סבתא, מה קרה?"

היא צרחה "הוא מת! הוא מת!".

אם באותו הרגע לא הייתי מרגישה כאילו נפל עליי בניין, כנראה שהייתי מוחאת לה כפיים על ההופעה הדרמטית המוצלחת.

אח"כ היא אמרה לי "לא רצינו לספר לך, אבל לא ידעתי שתחקרי אותי ככה!!".

כאילו מינימום קשרתי אותה לכיסא והבאתי בוריס שיעקור לה את השיניים אחת אחת עם מפתח שוודי.

אם החיים שלי היו סרט אמריקאי מלוקק, אימא הייתה נכנסת עכשיו עם כלבלב חמוד שקשרו לו סרט.

הוא היה מלקק לי את הדמעות, אני הייתי מחבקת אותו ומתמוגגת, וכולם היו מאושרים.

כנראה שלא.

תודה לכל מי שדאג לי, שהשאיר כאן הודעות ניחום, ששלח לי אימיילים או התקשר אליי.

תודה גם לכל מי שהשאיר כאן הודעות מטומטמות ("איזה מין שם זה בינגו?" "הלוואי שיחזור הביתה מהר!").

צחוקים איתכם.

לזכרו של כלב אהוב, ובברכת ווף ווף,

שבוע טוב לכולם.