הו שלום!
תפסתם אותי בדיוק באמצע ההתמוגגות מהמצב הקולינרי שלי.
אני שמחה להודיע לכם שמפקדת מחנה מקלף הגיע להחלטה שתזונת החיילים במחנה צריכה להתבסס מעתה והלאה על המרכיב הכל כך מזין – נקניקיות!
איך אפשר לא לאהוב מאכל שעשוי מפסולת בשר ועצמות טחונות?
לפחות בבית המצב טוב יותר. אימא הכינה ספגטי ברוטב קוטג'. אומרים שזה טוב למוח.
כן...בכל מקרה...היום רציתי לחזור אחורה בזמן.
סיפור מלחמה.
השעה עשר וחצי.
אימא חוטפת את התדיאור מהשידה, תופסת אותי ביד ומושכת אותי לעבר הבית של סבתא, שם נוכל לשבת בשלווה עם כל קשישי המשפחה שעסוקים בתחרות סמויה של "מי יחטוף התקף אסטמה ראשון".
השעה עשר.
אלי מתעלם מצווחות "הכלבים יגמרו לנו את כל החמצן בחדר" של אימא שלי ודוחף את את המפורעשים לממ"ט שהוא שלף מאיפושהו.
אימא מחליטה שדי! מספיק! הגיעו מים עד נפש והנפש אינה צמאה עוד!
היא מסלקת את אלי מהבית ודורשת שייקח את הפודלים המטונפים שלו ביחד איתו.
אלי מסרב להפקיר את סנדי וצ'ופצ'יק לחסדי הסקאד ואומר לאימא "אבל נשמה, מה הם לא בני אדם?"
השעה תשע וחצי.
אנחנו יושבים בחדר האטום ומשחקים משחקי חברה. אתם יודעים, השעשועים הרגילים: לחסום לאימא את פתח הנשימה במסקינג טייפ ולראות תוך כמה זמן היא מאבדת את ההכרה. ("אבל נשמה, צוחקים. מעבירים את הזמן!").
ברדיו השדרנים מנסים להרגיע אותנו ("נפלו טילים!!!!!!!! כולנו הולכים למותתתתתתתת!!!!!).
הפודלים שומעים את הקולות של האזעקה ומתחילים להשתגע.
אימא צועקת על אלי "אני אעיף את הכלבים מהחלון!"
אני נדחפת עם הערה חכמולוגית כמו שרק ילדה בת 6 יכולה: "אבל החלון אטום, אז איך תעיפי אותם מהחלון אם הוא אטום?".
היא לא הייתה רחוקה מלדחוף את הראש שלי לתוך הדלי ההוא. אתם יודעים.
למזלי אלי בדיוק התחיל להתנהג מוזר.
השעה תשע.
אלי מגיע אלינו יחד עם סנדי וצ'ופצ'יק.
אימא מפטירה "אתה חייב לסחוב את הדברים האלה איתך לכל מקום?"
אלי עונה לה "אבל נשמה, הם כמו הילדים שלי! את לא היית זורקת את הילדים שלך ברחוב בשעת צרה!"
(תשמע..)
הסברים:
- הפוסט הזה נכתב הפוך בניסיון עלוב לחקות את סיינפלד. ברור לי שמי שניסה להבין, קלט רק דבר אחד – שיש לו עכשיו כאב ראש.
- האירועים המתוארים בפוסט התרחשו בלילה הראשון של מלחמת המפרץ 91'. וכן, אני יודעת שהשעות לא נכונות. בייט מי.
- צה"ל זה המקום היחיד שבו ככל שהבגדים שלך יותר קרועים ומלוכלכים ככה מעריכים אותך יותר. מי המציא את המושג "כתם פז"ם??
- אלי ("אבל נשמה!") היה חבר של אימא שלי לפני שנים רבות, לפני הסופגנייה הנוכחית. מדובר בעלוקת גרושות בת-ימיות מהסוג הגרוע ביותר.
- אלי הוא ספר נשים (כן, כמה משעשע. כמו בסרט של זאב רווח. ממש הווי בורקס פיתחתי לי כאן). זה לא חיוני לעלילה, אבל רציתי לחלוק.
- סנדי וצ'ופצ'יק הם הפודלים המלוכלכים שלו. יש לציין שבתקופת טרום-בינגו, אימא שלי הייתה שונאת חיות מושבעת ונהגה לירוק על הרצפה (אבל רק דמיונית, כי זה מלכלך ומביא חיידקים) בכל פעם שהייתה נתקלת באחד מהכלבים.
בברכת "הלוואי שהיה לי כלב לירוק עליו",
טל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
