שלום שלום, חנוכה שמח מרי קריסמס ושונרא פיל סוודר לכולם!
אתם בטח שואלים את עצמכם למה טל כל כך מאושרת? (ואני יודעת את זה כי אני מהירת אבחנה ויש לי חושים מחודדים כמו של עורב היספני. עליתי על זה ישר כשאנשים אמרו לי "טל, למה את כל כך מאושרת?").
אז למה באמת? אירועי חנוכה בצבא.
לילדים יש את הפסטיגל ואת המורדים וחופש של עשרה ימים – אבל לנו החיילים, לנו יש ערב יחידה!
ערב יחידה הוא מין גרסה ירוקה למסיבת חנוכה בגן.
בצה"ל חגיגות חנוכה אוטומאטית מתרגמות ל"דוס מחמד עם אורגנית שמנגן נר לי דקיק".
ארוחה לאור נרות אחרי שעות הפעילות (עד שש וחצי בלילה!) בחדר האוכל עם ג'ובניקים שמפחדים מהחושך שם בחוץ, ומהנרות הללו שאנו מדליקים, ומהסופגניות הצבאיות הרעילות, וממה לא בעצם?
הקצינים שלנו נראו דווקא מאוד מרוצים ודיברו כל הזמן על "תחושה של ביחד" (אתם צריכים לדמיין אותם אומרים את זה באגרופים קמוצים ובפנים נרגשות כדי לקבל את מלוא האפקט).
אני חושבת שהדבר היחיד שהרגשנו ביחד היה שהרעילו אותנו, אבל על תיאוריות קונספירציה נדבר ביום אחר.
טוב, עברנו את הערב הזה בשלום, אבל אז נפלנו קורבן למעללי הרבנות הצבאית.
בכל חנוכה, הם מארגנים טיולים ברחבי הארץ שהם מתעקשים לקרוא להם "מבצע בעקבות המכבים".
איזה מבצע? זה לא שאנחנו חוצים את תעלת סואץ או כובשים את הקסטל, בסה"כ טיילנו בכמה מערות.
איזה מכבים? אני לא ממש יודעת. לדעתי הם נכחדו ממש מזמן אבל הרבנות הצבאית לא מאבדת תקווה.
בכל מקרה, מדובר בטיול די רקוב, בכל מיני מערות עתיקות שהקשר ביניהם לחנוכה נשאר בגדר תעלומה. אולי אם הייתי מצליחה להקשיב למדריך הייתי מבינה, אבל היה לי קשה להתרכז בין כל זעקות ה"אני עומד להתעלף, אין לי אוויר" שהיו מסביב.
אנחנו הג'ובניקים שוכני המשרדים, לא בנויים למאמץ פיזי. ולצורך העניין, מאמץ פיזי הוא כל הליכה שהיא רחוקה יותר מההליכה הממוצעת לשקם.
מנגנוני ההכחשה שלנו עבדו שעות נוספות באותם רגעים קשים.
אני אפילו הצלחתי לשכנע כמה אנשים ש"קשה לנו לנשום כי אנחנו בהרים והאוויר כאן דליל", עד שהמדריך הסורר שלנו הודיע ש"אנחנו לא באלפים, אלא רק בקריית גת".
המדריכים האלה, עם הידע שלהם.
אחרי שכמעט נפחנו את נשמתנו הגענו ללטרון להדלקת הנרות החגיגית יחד עם עוד כמה אלפי חיילים וכל מיני עולים חדשים שמשרד הקליטה רצה לצרף לתחושה המרגשת של הביחד שדיברנו עליה.
היו שם כמה נאומים עם אגרופים קמוצים, אפילו שרת הקליטה באה ואמרה שמה כמה מילים.
איך שהיא סיימה את הנאום ואמרה "במערכה הזו אנחנו ננצח!" (עם אגרופים קמוצים והרגשה מאוד חזקה של ביחד) כולנו נבהלנו, והתחלנו לברוח החוצה.
ננצח במערכה? על מה היא מדברת? אנחנו לא בנויים לשום מערכה. משחק של שולה מוקשים מלחיץ אותנו.
למזלנו השומרים בכניסה הבינו שזו בסה"כ מטאפורה למצב המדיני והכלכלי ובית"ר ירושלים, ואמרו לנו לחזור פנימה ולהירגע.
אח"כ הגיע שיא הערב – הופעה של להקת הרבנות הצבאית, שלשם שינוי לא היו "דוס מחמד עם אורגנית שמנגן נר לי דקיק", אלא "עשרה דוסי מחמד עם חליליות שמנגנים שירים שעושים לך להרגיש ביחד".
השבוע המרגש הזה גרם לי לחזור בי מתוכניותיי להמיר את דתי.
בהתחלה חשבתי להתאסלם כי רציתי גם להסתובב כל הזמן יחפה.
אח"כ רציתי להתנצר כדי לקבל מתנות ולשים עץ פלסטיק באמצע הסלון.
אבל תגידו אתם, איפה עוד אני אוכל להרגיש כל כך ביחד?
בברכת סופגניות ירדו לכם ישר לירכיים,
טל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
