תמיד אנשים שמתו בנסיבות טרגיות (תאונה, פיגוע, לברדור שנוחת מהשמיים) היו שנייה לפני רגע השיא בחייהם.
עמדו להתחיל אונ', להתחתן, לקנות שטיח פרסי בהנחה משמעותית וכו'.
אבל מה קורה כשמי שנהרג הוא פצלוח קטן?
נאמר שילד קטן ותמים הולך ברחוב, ופתאום משום מקום בא אמסטף וטורף אותו, ולא שיש לי משהו נגד אמסטפים זה פשוט שהם נורא מכוערים, מה יגידו אז?
"צ'ופצ'יק הקטן עמד להגשים את חלומה של כל המשפחה ולחגוג בגן מילכה את קבלת השבת?"
בוא נבין דבר אחד. כשהורים חושבים על הילד שלהם, הם לא עורגים לרגע שבו יראו אותו מחבק ילדים מלוכלכים ומלאים בנזלת ושר "הנה מה טוב ומה נעים".
הם מדמיינים איך החיים שלהם היו נראים אם לפני כמה שנים הם לא היו נשבים באשליית ההורות.
הגשמה עצמית? המשכיות? סיפוק? מישהו באמת קונה את זה?
בוא בוא חמוד, אבא ייקח אותך לגן ויסתכל עליך מתגלש במגלשה שוב ושוב ושוב ושוב ושוב בזמן שהוא מחשב את הסיכוי שתמות ממוטציה גנטית.
הו, קטנה מתוקה של אימא, לא מתחשק לך לבדוק כמה זמן את יכולה לנשום מתחת למים? אולי תחזיקי את הנחש הארסי הזה שהכשה שלו ממיתה תוך 30 שניות? מה עם קצת ציאניד עם הקרונפלקס? כלום? כלום?
בת עוולה צאצאית שטן יצורה אלמותית ארורה!
ולזה ילדים, קוראים שנאת חינם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
