חרטה היא פשוט האוייב הכי גדול שלי.
בזמן האחרון,
בכל דרך בה אני פונה,
כל החלטה שאני מקבלת,
כל צעד שאני עושה,
היא פשוט מחכה לי שם.
צוחקת, גאה,
עם פרצוף סדיסטי, מטורף.
לוחשת "told you so..."
ומתפוגגת אל תוך החשכה.
ואני נשארת,
עם דמעות,
כאב,
ופצע עמוק בנשמה, שלא עובר, ולא יעבור,
כי אי אפשר לשנות החלטה שכבר קיבלתי.
מה שבאמת כואב בחרטה זה לדעת שידעתי שהיא תבוא.
ידעתי שזה יקרה,
שאני לא ארצה, שאני אתחרט, שאני אגיד די,
אבל לא עצרתי את זה כשיכלתי.
מה שבאמת כואב זה לדעת שמגיע לי.
ולסבול את זה.
אי אפשר לסמוך על אף אחד,
בחיים לא ידעתי את זה כל כך כמו עכשיו.
מידת האכזבה שלי מאנשים פשוט הגיע לרמות חדשות.
אני לא אוהבת אותך,
לא אוהבת את מי שאתה,
את מה שנהיה ממך,
את ההתנהגות שלך,
ההתנשאות שלך,
הצביעות שלך.
מצטערת על כל רגע שנתתי לזה לקרות.
פשוט מתחרטת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
