אני באמת רוצה ?
אני באמת אוהבת ?
שואפת ?
חולמת ?
רואה ?
אני באמת נושמת ?
קשה לי לקבל את העובדות כפי שהן.
קשה לי לא לשאול,
והכי קשה לי לשאול ולא לקבל תשובות.
אני לא מסוגלת יותר לחיות עם חוסר ההבנה הזו.
הכל כלכך ריקני ומובן מאליו.
תפסיקו להיות רובוטים.
תתחילו לשאול, לחקור,
לחיות.
או בעצם אל,
כי תגיעו לאותו מבוי סתום שאני הגעתי אליו,
ותטבעו לאט ברחמים עצמיים, תסכול, ואכזבה עצמית.
להיות שונה מכולם,
מה זה נותן ?
עדיף להיות אותו רובוט כמו כל השאר,
עדיף לחיות בלי לחיות.
לפחות לא ארגיש ככה מועקה ענקית ומחסור תמידי בנשמה.
או שעדיף ככה ?
כן....אני בטוחה...
אני מעדיפה לדעת שאני לא יודעת כלום,
מאשר להאמין במשהו מופרך,
שאולי באמת הבנתי את החיים.
זה לא באמת אושר,
תפסיקו לשכנע את עצמכם,
יש לכם כסף,
מה זה כסף ? זה פאקינג נייר.
המרדף הזה סביב החומריות מחליא אותי.
אנחנו מפספסים בדרך את המשמעות האמיתית של החיים.
למה אני חלק מהמרדף הזה ?
זה פשוט מתסכל.
מילא אתם, אתם רודפים אחרי זה במחשבה שזה באמת יגרום לכם אושר.
אבל אני ? זה מצב פטתי אמיתי.
אני יודעת שזה לא.
אנייודעת שזה סתם תחליף זול ועלוב,
לאושר אמיתי, שאולי הוא לא בלתי מושג כמו שזה נראה.
רק האנשים שמבינים את זה יכולים להשיג אותו,
אבל הם עסוקים בלשכנע את עצמם שהם לא.
ומתפשרים על אושר חומרי, אושר מזוייף.
זאת אני,
וזה מגעיל אותי.
אני מגעילה את עצמי.
אני רוצה להשתנות,
אבל אני לא מספיק חזקה בשביל זה,
אני לא אהיה יחידה,
אני לא יכולה להיות שונה.
אני פשוט רוצה למצוא מישהו שמרגיש כמוני,
אני נאחזת בפיסת תקווה,
אולי אני לא לבד.
אולי זאת לא רק אני.
יש לי רק דבר אחד להגיד לכם,
אחרי כל ההתפרקות הזו,
אנשים,
תפסיקו לפחד,
תפסיקו להיות מה שמצפים ממכם,
תעזו,
תנסו,
תאמינו.
אולי ככה גם אני אצליח.
אתם התקווה שלי,
אני מאמינה בכם,
עכשיו רק חסר שאתם תאמינו בעצמכם.
זה לא יקרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
