דפיקה בדלת. בחור בשנות השלושים לחייו נכנס לתוך חדר המלון,רוז עוטפת את ידייה על צווארו ונושקת לו על השפתיים. הוא היה גבוה מרוז בהרבה,הוא נראה מבוגר,היו לו זיפים,עינייו היו חומות,אך כהתקרבתי הן נראו יותר זהובות. שפתיו היו עבות ואדומות,וחיוכו היה נינוח ומרגיע. הוא חייך לעברי והושיט את ידו "שלום,את בטח האחיינית של רוז נכון?" חייכתי בחזרה ועניתי "ואתה בטח אריק האהוב של דודה שלי.." הוא צחקק,מסתבר שאני יכולה להצחיק מישהו. ראיתי את רוז ואת אריק עומדים בכניסה לדלת מתחבקים,התרחקתי כדי לא להפריע להם,הם ממש השלימו אחד את השני. הוא נראה הבנאדם המושלם בישבילה, רושם ראשוני מטעה,אבל רוז יודעת לבחור את הנכונים. ראיתי אותם מחזיקים ידיים ומסתכלים אחד לשני לתוך העיניים,זה היה מחזה מדהים. לרגע קפאתי ממקומי,וחשבתי על דימה. עלה בי חיוך רחב,מבלי לשים לב רוז ואריק כבר לא עמדו ליד הדלת. נערתי את ראשי והלכתי לחדר. התיישבתי על המיטה,והחזקתי את התמונה שלי ושל דימה. למרות ששנאתי את עצמי,התמונה שלנו יצאה מושלם,לשנינו היה חיוך מאוזן לאוזן,ומבטים של אושר. הסתכלתי על פניו,הוא היה גברי וצעיר באותו הזמן,ליטפתי את התמונה,מדמיינת לעצמי איך זה ללטף את שיערו,ללטף את הידיים השעירות שלו,להסתכל לתוך עיניו.
"ואוו.. רורי תתעורי יש לך מתנה." הספקתי לפקוח את עיניי ורוז עומדת מולי,קורנת מאושר. "את זוכרת את התאריך היום?" היא שאלה אותי. התלבטתי לרגע. "ה-14 לפברואר ?!" אמרתי. "ומה זה אומר אהובתיי." היא אמרה בקול הומוריסטי. היא התייאשה והניחה לפניי זר ורדים אדומים,הם היו כול כך יפים,וריחם היה משכר. ורדים היו הפרחים האהובים עליי. ואז רק הבנתי מה שניסתה לומר. "אוו.. נכון היום יום אהבה. אז אריק שלח לך אותם?". "לא,שליח הביא אותם ואמר שהם לרוזלינה". במוחי עלה רק בנאדם אחד שייכל לשלוח לי אותם. הרחתי אותם,ריח הורדים נכנס עמוק לתוכי. על אחד הורדים היה דפוק פתק קטן ועליו רשום בכתב המוכר והמבולגן של דימה "לרורי שלי". פתחתי את הפתק,מתרגשת כבר לראות מה כתוב בו. "או רורי רור שלי... איך חיוכך חסר לי פה,איך עינייך המדהימות והלא לא נשכחות נחרטו לי בזכרון. זה המעט שיכולתי להביא לך ליום המיוחד הזה,תבלי אותו בנעימים עם משפחתך. חושב עלייך,כול יום,שעה,דקה ושנייה. שלך,דימה ." רוז הציצה בפתק,וכשגמרה לקרוא אותו,היא הסתכלה בי וחייכה. "הוא ממש אוהב אותך". חייכתי,ידעתי שזה נכון. חיבקתי את הפתק והצמדתי אותו לליבי. חושבת על דימה,וממלמלת לעצמי 'אני מתגעגעת אלייך דימה'.
ירדתי מהמטוס. נושמת עמוק לתוכי את הריח המתוק של קליפורניה,למרות שזאת פעם ראשונה שלי שם. היה למקום ריח מיוחד,שונה מישראל. אולי ריח החופש ? יצאתי משדה התעופה עם המזוודה הגדולה ביד ימין וביד השנייה התיק שלי. התחלתי לחפש סביב האנשים והמוניות החונות את רוז,למרות שלא ראיתי אותה הרבה זמן אני בטוחה שהיא לא השתנתה כול כך. סביב כול האנשים הרגשתי כול כך קטנה,הרגשתי כמו נמלה סביב המבגורים,למרות שגם אני נחשבתי כבר למבוגרת. "רוזלינה.." קול נשי מוכר צעק לעברי. שמי האמיתי היה רוזלינה,אמא רצתה שבשמי יהיה שילוב של רוז ולינה שתי האחיות שלה,ואבא לא התנגד. אבל שמי האמצעי היה רורי,שתמיד אהבתי אותו יותר,דימה אהב יותר את רוזלינה,הוא אמר שהשם מזכיר לו ורדים אדומים. "רוז.." ראיתי את רוז. היא הייתה בעלת שיער קצר עד הכתפיים,שפעם היה ארוך יותר בקצת,בצבעים של בורדו אדמדם,עינייה הכחולות נצצו בראותה אותי. היא הייתה רזה וספורטיבית,היא לבשה שימלה מקושטת בפרחים אדומים. היא נראתה כול כך יפה,רק עכשיו הבנתי כמה היא הייתה חסרה לי. חיבקתי אותה חזק. "ואוו מישהי פה התגעגעה אליי.." מצטערת,לא ראיתי אותך הרבה זמן. "אין על מה להצטער אני התגעגעתי אליך גם." היא חייכה,שפתייה היו דקות ואדמדמות. רוז הייתה הבנאדם הכי אופטימי שהכרתי,גם כשהכול היה רע,היא האמינה שיהיה טוב. דבר שאנשים התקשו להבין. היא פתחה את דלת האוטו שלה,והתיישבתי ליידה. היא הסתובבה אליי ואמרה "שניתן גז ?" הנהנתי עם חיוך. לפעמים הייתי רוצה שרוז תחליף את אמא,היא מבינה אותי יותר ממנה. "רוז יש לי בקשה.." "כן מתוקה?" "אני לא רוצה שתקראי לי רוזלינה.." "הכול בישבילך,רורי."
עמדתי בשדה התעופה ליד המתקן הביטחוני,ממש לצד דימה. ראיתי בעיניו מועקה,משהו הפריע לו. ידעתי שזאת בטח העובדה שאני ניפרדת ממנו לחודש. גם לי היה קשה,זאת הייתה הפעם הראשונה שאני לא אראה אותו תקופה ארוכה. "רורי כשאת חוזרת אני רוצה שנעבור לגור ביחד". הוא אמר זאת בכזאת ישירות,הייתה לי הרגשה שציוו זאת עליי. אך מחינתי זאת לא הייתה בעיה,אני כבר בת תשע עשרה ואני מספיק בוגרת ועצמאית. דימה היה כזה בנאדם ישיר,שאמר תמיד את האמת בפצוף,לא עיקל פינות,אמר את מה שהיה לו . לומר בצורה הכי פשוטה שיכל. חייכתי ואמרתי "אני אשמח לגור איתך." הוא חייך חיוך מרוצה,ומיד החיוך נמחק,כאשר איש הביטחון ביקש מדימה ללכת,כי עד למקום הזה הוא יכל ללוות אותי. הוא חיבק אותי במשך כמה שניות ארוכות,ונתן לי נשיקה מצח. "כדי שלא יהיה קשה לי מדיי". אחרי שהתרחקתי ממנו בכמה מטרים,ראיתי שהוא התחרט שלא נתן לי נשיקה בפה.נופפתי לו בידי,והוא נופף לי בחזרה.ואמרתי בלב ביי דימה. בתקווה שאולי הוא ירגיש את זה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
כותבת ללא הפסקה