את היומיים האחרונים העברתי בירושלים,
נסעתי לתת לאהרון את מכתב הגירושין.
הנסיעה לשם הייתה ארוכה מתמיד והפחד חילחל עד עמקי עצמותיי.
דפקתי על דלת בית הוריי ופתחה לי אביגיל.
אבי למזלי היה בישיבה.
אימי חיבקה אותי חזק והחלה לבכות. היא אמרה לי שאני מוכרחה לברוח,
שאבי מתכנן למצוא אותי ולהשאיר אותי בכוח פה ואסור שידע שאני כאן.
לא עניין אותי, הרגשתי חזקה מתמיד.
הסברתי לה שאני חייבת לתת לאהרון את הגט.
היא הציעה שהיא תעשה את זה בעצמה ותנסה לשכנע אותו לחתום, היא תגיד שזה נשלח אליה בדואר.
אבל אמרה שאם זה קורה אסור לי להגיע לכאן יותר, זהו מחיר כבד, אך אהיה מוכנה לשלם אותו.
ארזתי את הדברים החשובים לי מהבית ונסעתי לבקר רק את החברות שגרות רחוק.
חזרתי לתל אביב לפני חצי שעה.
הגעתי לבית שלי. כאן הוא ביתי.
פה אני מרגישה בטוחה וחופשייה ופה אני סוף סוף מי שאני-
תמר האמיתית.
לא חשבתי לספר לכם, אבל אני מרגישה צורך...
בשבת האחרונה ביליתי הרבה עם אוהד, ידיד של הדס.
היינו בחוף וטיילנו בעיר.
סיפרתי לו על החיים שלי כנערה דתייה.
והוא סיפר לי על עצמו.
הוא סיפר על הטיול בדרום אמריקה ועל החברה האחרונה שהייתה לו.
ופתאום הוא אמר לי משהו שגרם לי לרגש עמוק שלא הרגשתי אף פעם.
הוא אמר שכבר נמאס לו מהבחורות לאחרונה.
ושאני מאוד מיוחדת, שיש בי משהו אחר.
הוא אמר שהוא מעריץ אותי על האומץ והנחישות שלי.
כמעט והתנשקנו, אבל אז הוא ביקש סליחה ואמר שנחזור חזרה.
אתמול בבוקר כבר נסעתי לירושלים ומאז לא דיברנו,
על אף שיש לו את המספר שלי.
אני מרגישה שאני מתאהבת בו ומפחדת לאבד אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
