אמא, אני אפילו לא יודעת מה לכתוב אני נסערת כול כך והמילים הן רצות בראשי ובנסיונות נואשים אני רצה אחריהן לתפוס אותן ולהעלות על כתב. נכשלת, הכול סבבבי שקט שקט מידי אני לא מזהה את עצמי הודפת אנשים מרחיקה מזיקה , מי אני? אני מפלצת בגוף מוכר אכזרית וקרה הרגשות קפאו להן ופעימות הלב כמעט אינן. אני תוהה האם אני חייה את הגהינום? אמרו לי שמגיעים לשם רק אחרי המוות אז איך זה שבחיי אני סובלת כול כך, אני דיי בטוחה שאני עדיין חייה פשוט חיים של משהיא אחרת. צדקת יש לי לבלות בבית שלך עוד 4 שנים ואני יבחר איך הן יראו אני נופלת בין 2 כיסאות מצד אחד אני רוצה את החיים שהיו לי פעם כשאהבתי את אחיותי את אמא ואת אבא מצד שני אני לא רוצה לחזור להיות אותה ילדה שהייתי אני מרוצה מעצמי... אני מחפשת אחר איזון ולא מוצאת אותו אני הכנסתי עצמי לתוך המבוך הזה אנ רואה את האור אבל זה לא האור של הסוף כי זאת רק ההתחלה.... אני אבודה הכול נראה לי כול כך קשה ואני בורחת מזה מהאחריות מהלימודים מהאנשים מההורים. אני מחפשת מקומות בלי דרישות בלי חובות מקומות בודדים ואני מוצאת אותם באיפוד במחשב פה , זה מתאים לי אני מאד רוצה להוכיח את עצמי אבל אני לא רוצה להיתאמץ ... אני פחדנית
לכולנו יש מפלצת בארון או משהוא שמפחיד אותנו כול כך וחייבים להתמודד איתו מתי שהוא אצלי זה ההתמודדות עצמה, זה מה שהיא רצתה לדעת.
למה אני לא לוקחת אחריות טוב כי לברוח זה יותר קל כי להיתמודד מול אמא קשה אבל מעט פחות מלקיחת אחריות התמודדות עם פחד. אני לא חסרת דאגות אבל אני מקווה להיות... כול כך רציתי להיות פסיכולוגית אבל הדרך קשה לי אני יודעת שאני יכולה אני פשוט מפחדת לא להצליח זה מרתיע לראות את הפסגה הגבוה הזאת ולדעת שאם את לא גיעה לשם את כלום כי אחרים הצליחו. זה מתסכל תחושת הכישלון שלפני הניסיון.... אני תמיד יוכל לנסות אבל אני כול כך לא רוצה להיכשל....
עצרתי מפחד ואני עדיין במנוחה של מספר שנים טובות.... אני שמתי לי מטרה חדשה להוכיח שאני לא הילדה הזאת שהם חושבים שאני הבעיה שעם מטרה כזאת אני מאבדת את עצמי הילדה שלא אכפת לה מה חושבים אז מה אני יעשה?????????? נתקעתי דילמה של גיל 40 כשאתה מחפש את עצמך מעט מוקדם מידי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת דווקא