הכול חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב וכלום לא משתנה אף אחד לא שם בשבילי אני תמיד שם לבד אין מאחורי הורים אוהבים חברים תומכים או משהוא בסגנון אני פשוט מתעקשת להישאר לבד לא לשתף ולא לתת לאנשים אחרים לעמוד מאחורי כשאני כול כך צריכה ... בהתחלה חשבתי שאולי זה הפחד הזה שאני לא יתאכזב אבל עכשיו אני יודעת שזה לא זה אני פשוט לא מוכנה אני יודעת שיום יבוא ואני יצטרך להיום לבד ואני פשוט הופכת את זה למוקדם יותר ויותר אני מתמודדת עם הכול לבד לא מספרת לאף אחד במעיין כעס כזה . אני לא רוצה להחזיק הכול אני רוצה שהכול יהיה פשוט יותר וקל יותר ושהכול יהיה שקט יותר ושמח יותר אבל זה לא הכול אפור וכואב איך אני אמורה לגדול בעולם כול כך נוראי ??? איך אני אמורה להגיע למקומות שאני חולמת עליהם ולהשיג השגים עם כול התחרותיות ועויינות בציבור שלנו בני האדם אני לא מספרת כי אני לא רוצה להתאכזב או להישפט ובטח לא להפוך לבכיינית אני לא משתפת כדי לא לחזור אחורה למקומות הכול כך ילדותיים שהייתי בהם לא רוצה להיות הבכיינית זאת שאיכפת לה או זאת שמקשיבה אני רוצה להיות אחת כמו כולם אגואיסטית חסרת רגש ואפילו אולי נרקיסיסטית אבל לא היא אז אני מתרחקת מאנשים כדי לא לשתף ואם אני משתפת אני תמיד גובה בתמורה כי כול מי שיודע עלי אני יודעת עוד עליו....
אין שם אנשים שלי שעומדים שם בשבילי זה תמיד יהיה כהה....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
גברת דווקא