אמא אומרת שככה אנשים .....

מפחדת ליפול להישבר להרגיש לחוות אני נרתעת מהכול אצם זה שאני כותבת פה אני נרתעת להגיד לעצמי את האמת אני מנסה שלא לבגוד בעקרונותי אבל אני מרגישה שנותקתי מהכול בגלל עקרונות מטופשים ולא הכרחיים ובגלל זה אני כבר לא סומכת על העקרונות שלי כי הם מוכיחים לי שאני טועה כי מרגישה שאני כול הזמן משנה את העקרונות אני אפילו לא יודעת מהם העקרונות שלי אבל לא אכפת לי כי אני כבר בבועה שחורה ושום דבר לא יכול להיות יותר נורא בכול מקרה אני  כאילו שכבר חשפתי עד כמה אני מכוערת כי האיפור במקרה שלי נמרח עם שפכטל ואת האודם שמים עם מברשת צבע ענקית כי אני מגעילה אפילו את עצמי מנסה לאהוב משהו בדמות שעומדת מול המראה אבל דבר לא באמת משתקף בה מלבד ילדה שמנה ומכוערת שחושבת את עצמה יותר מידי...

אני פשוט אני פתאטית כרגיל =)

קמנו בשש בבוקר ציחצחנו שינים התלבשנו והצטלמנו בהתרגשות רבה... ירדנו למטה אחיותי כבר היו מוכנות עם התחפושת שכבר שבועיים לפני כן התחילו לתכנן 

אכלתי ארוחת בוקר מזביעה והלכתי להיתאפר האיפור היה מדהים ולמרות שהרגשתי מכוערת חשבתי שיש משהוא באיפור שעושה אותי מיוחדת מהאחרות הגענו לבית הספר שם חיכתה לנו קבל פנים מושלמת כולם כבר היו שם שמחנו היצטלמנו חיכנו צחקנו והרגשתי אושר ענק.... המכוער עשה גלח ורק באמצע השאיר שיער אותו העמיד וצבע בירוק זה היה מזעזע אבל מצחיק הצטלמנו איתו ועם רבים אחרים שבאו באביזרים מצחיקים ומשעשעים... נהנתי ולרגע שכחתי את כול הדברים הכול כך משניים האלה והרגשתי בעננים לא הלכתי למראה אפילו פעם אחת כי לא הרגשתי מכוערת יותר ולא היה אכפת לי מה קורה איתי בכלל שכחתי שהעולם מתנקם גם באנשים טובים ושכחתי

את כול הצרות ורק הייתי שם בבועה נקייה ומבריקה ועטפה וחיממה אותי... לי ולתלתלים היו שמלו מתנופפות כאלה ונסיכותיות כאלה שגרמו לבטן השמנה שלי להיעלם כמעט

הכול נראה טוב מתמיד.

יום לפני כן הלכתי לדיאטנית שאמרה לי שאני לא שמנה ולא צריכה לרדת במשקל היא הכינה לי תפריט של אוכל בריא ואמרה לי שאני צריכה לאכול מאוזן ובריא לעתיד

כמובן שאם אוכל כמו שהיא אמרה אני ירד במשקל אבל למי אכפת העיקר להיות חטובה ורזה כמו שתמיד רציתי. 

בזמן האחרון אין לי זמן לכתוב וכשאני מוצאת כזה כמעט שאין לי מה לכתוב כמה שאני מאושרת לא מעניין אף אחד. אם שמתן לב החלפתי לבלוג שם, זה בגלל שתלתלים כמעט ועלתה עלי כלומר עלתה עלי אני מודה היא נכנסה לבלוגים שהייתי בהם ושאלה אותי בציניות מסוימת עם פרצוף של עליתי עלייך יא פתאטית מי זה זיו ירח קיבלתי שוק הרגשתי כאילו האדמה שתחתי זזה לצדדים ומאפשרת לי לפול עמוק וכואב... באותו יום כשהיא הלכה החלפתי שם לבלוג וגם כינוי בשביל שלא תראה אותי (האמיתית)

לעולם. עלה בי דחף מסויים למחוק אותך ולהתחיל המחדש אבל לא הייתי מסוגלת חוץ מזה שאני כנראה שקופה מידי והיא תדע אז מחקתי רק את הפרטים המזהים בתקווה שהיא תבין ואוכל לחזור אליהם שוב....

"זיו ירח" לא שחכתי אותך אני פשוט חייבת לשכוח זמנית....

שלכם נרגשת אחרי העלת תמונה ראשונה

זיו

בדידות זה לא שאין אנשים בסביבה זה שאין לך עם מי באמת לדבר כלומר אתה לא מצליח לפתוח את הלב בפני אף אחד אתה לבד גם עם מליוני אנשים יעריצו אותך עם אף אחד לא תוכל לדבר באמת... למה כתבתי את כול ההקדמה ה"משעממת" הזו? טוב ככה אני ביומים האחרונים השכלתי והבנתי משהוא לחיים שזה לא משנה עם יקיפו אותך אלפי אנשים הם באים וחולפים כמו רכבות על פנייך הם באים צוחקים אתך אבל לאף אחד אין אומץ להיפתח אל אנשים ולספר להם מה באמת מפריעה... גם לי אין כזה ובכול פעם אני מחפשת משהוא לספר לו שיבין ויקשיב... אבל מתייאשת בכול פעם מחדש מהיאוש הזה אני יוצאת למסע חדש בכול פעם אבל נגמרו לי הכוחות אני חלולה מבפנים ומרגישה כאב עצום שעולה בי בכול פעם מחדש כשאני מספרת ונרתעים כי אנשים לא רגילים שמספרים להם הכול הם רגילים שמדברים איתם על מה שקורה בעולם ובארץ ועוד... אבל רגשות זה דבר מסובך וכולם יודעים שלהיכנס לחדר האסור שבו מחביאים את הרגשות זה לא כדאי כי זה פוגע בכולם לתווך ארוך או קצר ולכן אף אחד לא מנסה אפילו ולאף אחד לא אכפת...

ביום ראשון שלוש כיתות מהשכבה שלי יצאו לטיול... כיף להם =) אבל לי פחות אז נכון שחררו אותנו משיעורים בגלל זה ואפילו כשהיו לנו טונות של שיעורים חופשיים הרגשתי את הבדידות האין סופית כאילו אני לא מעניינת אף אחד/אחת אני לא חשובה אני כמו כולן ,אבל אני לא! היה לי קשה ובכול זאת ניסיתי להינות בימים האלה למרות שהרגשתי במבוי סתום.... אני מרגישה אשמה ברגשותי כי אני גרמתי לעצמי שוב להיות תלותית אני בובת חוטים רק תזיזו אותי תגידו לי מה לעשות כי אני מעלה אבק ומתחילה להרגיש רע...

אני ממש ממהרת כי עוד מעט תלתלים באה.... שלכם

זיו♥

את היית לי יותר ממה שחשבתי את היית אמתית וכנה איתי את ידעת להקשיב להבין גם כשכאבי לא היה מובן ונגלה כי במבט אחד לעצוב

וסגור שלי יכולת לקרוא כול כך הרבה מחשבות שצפות במוחי אמרת את כול מה שרציתי לשמוע והיערת על מה שלא רציתי לשמוע בצורה

הכי יפה שיש... כי את זו את וכמה שתעטפי את עצמך באיפור ומסכות זה לא יעזור כי אני מכירה אותך ואת לא יכולה להשתנות וגם אם תנסי

לטפטף עלי רעל או אפילו להציף אותי את לא תצליחי כי זה לא את ואת לעולם לא תשתני באמת. תעבדי על כולם אבל לא עלי להשתנות זה טוב

אבל להפוך בין רגע מילדה מקסימה למרושעת זה כבר נורא ואיום וזה רק מעיד כמה שיש בך חוסר יציבות בסיסי ואת מבולבלת תמיד.

אם את יודעת שאני מדברת עליך אז רק שתדעי מבט קר במיסדרון זה לא  לחזור לעצמך כי היית בוגרת ואינטיליגנטית ועכשיו את סתם אחת כמו כולן.

נ.ב. לאיזה רמה ירדת למחוק אותי מהפייסבוק למי אכפת את רדודה!!!

אתמול לא כתבתי כלום תלתלים ישנה אצלי לא הצלחתי לכתוב גם כשהיא ישנה מרוב פחד בסוף לקחתי את הלפטופ והלכתי לשרותים לכתוב אבל הכול נמחק

לי אז הבנתי שגורל או בחירה משהוא לא רוצה שאני יכתוב... אז לא כתבתי ועכשיו ניתנה לי ההיזדמנות לכתוב...

אתמול אני ותלתלים היינו בבית קברות מצוות שיש קרות חרוטות לבנות הן מה שנשאר מאום אנשים שמתו ואני מתעסקת בעצמי?

הלכנו בין המצוות קראנו בכינו נשרפנו מבפנים אבל הכי כואב זה שכששאלתי אותך ה' שאלה ענית לי תשובה שגרמה לי הרבה הירהורים פנימים.

שאלתי אותך למה את לוקח חיי אדם כול כך מוקדם? עניתה שהכול מאוזן ותלוי באדם אני לא יודעת אם הבנתי נכון אבל זה אומר שאנחנו הורגים את עצמנו

וזה מה שגורם לאיזון עולמי ופנימי... אבל למה? למה הפכת את האדם למכונת הרג? אנחנו אנשים עצובים רעים חסרי רגשות... או שלא?

כי אמרתה שאתה הורג אנשים שסובלים... אז אם אני יתאבד אני ימות אבל אם כול מי שסבל ממני יתאבד אח"כ הם יחיו? ואם משהיא תעבור היתעללויות קשות

היא תמות סתם כשהיא תלך ברחוב??

למה אני לא מתה עכשיו אני סובלת אז למה אתה לא לוקח אותי אליך אני רוצה לעלות למעלה כי כאן למעלה אם לא שמתה לב זה לא כול כך נחמד ואפילו 

נורא!!! אני מרגישה רע ועכשיו עוד יותר אני מכוערת ושום איפור לא יעזור אני שמנה ואף דיאטה לא תחולל פלאים אני מטומטמת וזה לא משנה כמה אני ילמד...

אבל הכול יחסי נכון?? אני לא הכי מטומטמת יש יותר ואני לא הכי מכוערת יש יותר ואני לא הכי שמנה אני יותר....

כואב לי מבפנים כול פעם שאומרים את השם שלה על איך שהקשר בנינו נותק...כמו חבל נקרע ולא ניתן לקשירה כי אני לא חוט גמיש וגם את לא ושני חוטים קשים כמונו בחיים לא יתכופפו אחד בשביל השני...

כמעט שככתי היא נפרדה מחבר שלה ואני מרגישה אשמה בלי סיבה זה סתם מעיק לי שרע לה...

חיים זה דבר יקר שמו עליו רכוש לא שווה כלום לעומת חייכם !!!

אז די לאנשים שמתאבדים בגלל חובות בבנק אז מה זה אתם שקניתם בלי הכרה ואתם עדיין נושמים והכול ניתן לתקן!

זיו שמתקשה לנשום

אבל תמיד זה יוצא פחות ממה שרציתי גם כי אף פעם אני לא מוצאת רעיון מספיק מקורי בזמן וגם 

בגלל שאי אפשר להשקיע כול כך הרבה כסף בתחפושת ליום אחד. דקירה אווץ'.... יש בי דקירות כאלה מתוך הבטן אני מרגישה כאילו משהוא בא מבפנים עם סכינים חדות ונועץ בעורי ובכול אברי הפנימים... 

כלומר הגורל משתנה לפי החלטותינו והחלטותינו מוצבות על ידי בגורל. זה שאלה קשה כי להאמין שזה שהאוטובוס כבר נסע זה גורל זה מטופש כי אתה 

לא הספקתה להגיע ולהאמין שנפגשת עם משהוא מהעבר שהתעלל בך נפשית זה גורל זה מטופש אתה החלטתה לאחר לאוטובוס והאיש שנפגשת איתו זה גורל...

לא?!  בכלל הילדים בכיתה היתיחסו למי שמאמין כפאתי אחד שיאמין לכול מה שיגידו לו וזה כ"כ לא נכון!

טוב אין לי יותר הרבה מה לכתוב היה יום רגיל חיים רגילים ובכלל רגיל= משעמם... 

נ.ב. למי שאכפת היה לי סבבה בבוחן על חפיפת משולשים.

לחפור לתלתלים בטלפון ללכת להתעצבן לחשוב ומלמל לעצמי על מחשבות שלא קיימות מקרים שלא קרו ותקוות שמתפוררות ליאל בין האצבעות כמים שלא ניתן להחזיק הכול לשב!?!?! למה? מתי? מדוע?איפה?מה? המחשבות מציפות אותי הן באות בגלים לפעמים גדולים יותר ולפעמים קטנים יותר לפעמים צונמי ואז נסיגה ענקית...

עכשיו אני בנסיגה אין לי מה לכתוב אני מרגישה ממש סבבה עם כולם כמעט... השלמתי עם העצבנית אחרי החוג אנגלית הלכנו ברגל שררה דממה כזאת שלא יכולתי לסבול המשכתי בדממה ואז אמרתי לה "אני לא רציתי לפגוע בך אם פגעתי" הדממה נשברה, התנפצה כמו כוס שנופלת מיד חלקלקה... התחלנו להיתווכח על מה שהיה היא אמרה לי שלא הייתי צריכה בכלל להתערב ולהתנפל עלייה אני אמרתי לה שהיא לא הייתה צריכה לערב את צמות ולא את משקפיים ולא את שאר החננות... ואז יצאו מפי מילים שגרמו לי להרגיש פתאום בוגר אמרתי לה "אנחנו עכשיו בהווה באוי נעזוב את זה ונשלים כי ליכעוס אחת על השנייה לא יועיל לאף אחת"... כשסיימנו לדבר הגענו לביתה היא הלכה הביתה ואני המשכתי בדרכי כמובן שאני עדיין לא סלחתי לה ואני עדיין זועמת אבל נרגעתי קצת ואני נזהרת ומשתדלת להיות צבועה בנתיים בשביל לא להבעיר את העץ שמצופה בנפט...

היום אמרו לי שאני ילדותית... זה מעצבן כי אני לא חושבת כך אני בוגרת לא? 

אני כבר לא יודעת הייתי מקווה לחזור לאותם הימים כשהייתי פיצית סבא שלי כינה אותי פיקנזית בגלל איך שהפנים שלי היו נראות כולם  אמרו לי שאני מיוחדת שונה...

לא כמו כולם... אהבתי שאמרו את זה זה גרם לי להאמין שאני יותר... עכשיו אני יודעת שלא מודדים אדם לפי מה שאחרים אומרים לו....

זיכרונות ישנים חוזרים עליי שמחה אושר... איך שהיינו הולכים לים והיה לי בגד ים שהוא רק תחתון וזה היה נראה לי הכי טבעי בעולם והייתי מאושרת עם זה שאני כמו בן

איך שאהבתי דרגון בול זי ופוקימון... כי הייתי טום בוי אבל עכשיו הפכתי עדינה יותר ממש אישה צעירה ואני שונאת את זה חבל שאני לא יכולה ללכת כמו פעם ולישון בתחתונים וללכת ברחוב בלבוש הכי מעפן...שלא יעניין אותי מה יחשבו ומה חושבים ואיך... אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שהיה לי אכפת שאומרים...

לבשתי חולצה שבצדדים יש לה רשת הייתי בכיתה ג' זה לא נורא... בכול זאת אמרו שזה חשוף מידי זה עיצבן אותי שהם חושבים שהם יכולים לקבוע לי עכשיו אני בכיתה ח' ואת רוב הדברים החברה מכתיבה לי מה אופנתי ללבוש מה כדאי לאכול ומה לא למי כדאי להיתחבר ולמי לא... המקום היחידי שאני פורחת בו זה המשחק כי אני אמיתית כמה זה מצחיק כי במשחק צריך לשחק משהוא אחר אבל כמו שתלתלים אומרת אני הכול כי יש לי מספר מסכות ואני מחליפה בניהן ביתר מקצועניות

אף אחד לא חושד אפילו אני מחליפה אותן בזריזות ודואגת שהן היו דומות אבל לא זהות, חייבת לנתק ולחפוף משולשים 

שלכם 

זיו

בתקווה שאני רק צריכה לעשות את צרכי אבל זה חסר ערך כי הבטן שלי כואבת ממשהו אחר.... אני לא יודעת להגיד ממה ומעדיפה שלא ישאלו אני אוכלת כרגיל

ושום דבר שנמצא בגדר מערכת העיכול לא הישתנה אצלי... אלו לא סתם כאבי בטן משהו מפריע לי משהוא יותר עמוק ויותר בפנים אני לא יודעת מה אבל אני 

מרגישה כאילו פצעו אותי ושפכו לי כמויות לא בריאות של אלכוהול על הפצעים שורף לי! אני רוצה שיפסיקו אני רוצה שאני לא היה זאת שנפצעת אני לא רוצה להיפגע

אני רוצה שכאבי הבטן האלה יעלמו שילכו לחפש להם קיבה חדשה כי כול פעם כשאני נושמת מתהפכת לי הבטן מחדש ותהפכת משתקשקת נעצרת מתכווצת...

אין לי הקאות או משהו אחר בסגנון אבל עדיין כואב לי.

היום הייתה לנו הרצאה על פגיעות מיניות היה מצחיק לדבר על הבנים שהיו מתים שיאנסו אותם ואיז טיפוס יאנוס כול אחד לדוגמא את קושי יאנוס מכור לשוקולד

ואת התימני יאנוס ג'חנון ואת השמן תאנוס ילדה שאיבדה את הדובי שלה חיחיחיחיחיחי...אחד המצחיקים נהנהתי מההרצאה כי צחקנו ולא היה אכפת לי שהנושא כול כך חשוב

היה גם סרט ואז נתנו לנו לשאול שאלות אני שאלתי למה הילד לא ביקש לילמוד עם המורה בסלון כולם אח"כ אמרו לי שרק אני יכולה לשאול שאלה כ"כ מטומטמת (בצחוק לא בלעג) וזה היה נחמד שמישהו זיהה את זה שאני שאלתי את זה... עוד.... אממממ.... היום עבדתי על תלתלים שהייתה מסיבה והיא לא הוזמנה והיא היתעצבנה ואמרה שאי אפשר לסמוך עלי... אני לא הבנתי למה.... אני הישתנתי? כן! את צוחקת על כול דבר ולא אכפת לך מכלום.... נותק.

אני לא מבינה למה כשאני משיגה את מה שאני רוצה אני כ"כ עצובה? אולי אני לא יודעת מה אני רוצה? מה אני רוצה? טוב אני רוצה להיות שחקנית

שכולם יאהבו אותי (קרובי) להצליח להפסיק את השנאה או להמעיט אותה ללמוד פסיכולוגיה ולנתח כול מה שאומרים לי כדי לדעת להבין בנאדם ולהבין מתי הוא לא רוצה שיבינו אותו. ללדת שני ילדים אבל לעולם לא להיתחתן להתאהב לא להתאכזב לדעת איזה שאלות מותר לשאול ולחדש קשר אם אלה שניתקתי כי זה ממש מעפן לנתק קשרים אין לזה צורך.... 

לקבל ליום ההולדת מלא בלונים וברכות ולהיות מאושרת עד הגג באותו יום להתידד עוד יותר עם בנים כדי שהיה לי מי שיסביר לי מה הם מנסים להגיד.

שיסלחו לי על הטעיות שעשיתי וללמוד איך לא לעשות טעיות. לעולם לא להפסיק לחייך ולעמוד מאחוריי מה שאני אומרת.