איך פגשתי את אבא

אז אחרי פגרה קצרה, חוזרים לשגרה, איך פגשתי את אבא עונה 2. תהנו.

ילדים, אביכם מעולם לא היה טוב בפרידות, במיוחד לא בפרידות מבחורים. מצד שני, מי כן טוב בפרידות? אותן סיטואציות נוראות שכנראה ישלחו לפחות את אחד משני הצדדים שבור לב בחזרה למסע החיפושים הגדול. הרגעים האלה ששום דבר שיאמר לא ימתיק את רוע הגזרה, ובכל זאת משתדלים להגיד כמה שיותר. אבל בימים ההם אביכם עוד היה תמים, ולא ממש מנוסה בפרידות גורליות. כל הפרידות עד אז היו סתמיות כאלה, מאנשים שלא באמת היו חלק מחיי.

כשחזרתי לארץ מהטיול הגדול בחו"ל צלצלתי ליניב, אחרי כמה שעות התארגנות כמובן. השיחה ההיא היתה טובה, טבעית, כמעט כאילו חזרנו בזמן חודשיים אחורה - לימים שבהם יניב היה הדבר הטוב ביותר שקרה לי. אבל כל זה היה רק מעל פני השטח... מתחת לאדמה רחשו להם הכוחות שהתחילו את פעולתם עוד לפני שעזבתי את הארץ. הכוחות שכל תפקידם היה להרחיק אותי מיניב, וכנראה שלתמיד. יניב שאל "מתי נפגשים?", ואני התחמקתי.

נראה לי שזו הנקודה שבה יניב הבין לאן אני בעצם חותר, וכדי לוודא סופית הריגה הוספתי איזה "אנחנו צריכים לדבר". בכל זאת, עדיף שיהיה כמה שפחות מופתע מכל העניין. אז קבענו להפגש בבית קפה תל-אביבי כמה ימים מאוחר יותר בערב. אני הסתבכתי עם ההורים והאוטו ולכן יצא שאיחרתי. כשהגעתי הוא כבר ישב שם, עם כוס קפה חצי גמורה. היה ברור לחלוטין שגם הוא מבין שהדברים כבר לא כמו פעם, כי בכל פגישה אחרת הוא מעולם לא הזמין לפני שהגעתי. אבל זה היה הסוף, וסופים הם שונים.

התיישבתי מולו, בלי נשיקות או חיבוקים, ואחרי מילות נימוסין קלילות פצחתי בנאום שחשבתי עליו בדרך:

"תקשיב יניב, הנסיעה הזו לחו"ל גרמה לי להבין כמה דברים חדשים על עצמי, וכמה דברים עלינו. אתה בחור נהדר, רגיש, מתחשב, נותן, ועשינו כל כך הרבה כיף ביחד בחודשים שלפני הנסיעה. אבל היום אני מרגיש שאני כבר לא בתוך הקשר הזה. שהוא כבר לא ממלא אותי שמחה כמו פעם. שאני כבר לא יכול להחזיר לך את כל האהבה שאני מקבל. אני חושב שזה יהיה הכי נכון לשנינו אם נסיים את זה כאן, ולא נמתח את הסוף ונכאיב לעצמנו יותר".

ראיתי את העצבות בעיניים שלו, ולא היתה לי שום דרך לנחם אותו.

"אני לא עומד להתחנן" ענה בשקט שנראה שלקח לו הרבה כוח לגייס

הדקות הבאות נראו כמו נצח, אולי בגלל ששנינו שתקנו, אולי כי לא היה כל כך מה להגיד. הנה קשר שהתחיל בסערה, ונשבר לרסיסים - זה קורה כל הזמן, לא?

לי זו היתה הפעם הראשונה. הפעם הראשונה שבה עמדתי מול ההרגשה הזו, שלהמשיך יהיה לשקר, ולהפסיק יהיה קשה מנשוא. הדבר האחרון שרציתי לעשות היה לפגוע ביניב, אבל זה היה גם הדבר היחיד שהיה אפשר לעשות.

יניב רצה אוויר, אז הזמנו חשבון, בלי שאזמין כלום. הוא שילם על עצמו כמובן, ויצאנו מחוץ לבית הקפה... שם התהלכנו בצורה ממש איטית, איגפנו את בית הקפה ונכנסנו למעין סמטה קטנה ליד. יניב דיבר, והדמעות התחילו לזלוג מעצמן, והוא המשיך לדבר, ואמר שהוא לא מבין איך הוא יסתדר, ושהיה לו כל כך כיף, וגם אני השבתי לו באותו האופן כמובן. ככה עמדנו לנו מחובקים שם במשך שעה ארוכה, שבסופה יניב ביקש ממני לנשק אותו פעם אחת אחרונה.

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי:

לא.

אתם בטח חושבים שכבר אז אביכם היה מרושע - אבל זה בכלל לא נבע מרשעות. קודם כל, לא היה לי כל רצון לנשק אותו פעם נוספת, כי להזכירכם הפסקתי להרגיש משיכה אליו כבר חודש לפני המאורע. בנוסף, הוא הצליח להמאיס את עצמו עלי בתחנונים שלו ובבכי. אתם בטח חושבים שהייתי אז גוש של אבן, ואולי אני עד היום כזה - אבל השיקול החשוב ביותר היה פשוט שהנשיקה הזו עלולה לסמל תקווה, למשהו שידעתי שלא יהיה טוב לשנינו.

המשכנו לעמוד שם עוד דקות מספר מחובקים, עד שנראה שהוא נרגע, ונפרדנו איש איש לדרכו - סופית.

ילדים, מי שלא חווה את ההרגשה שאחרי פרידה שיזמתם - לא יבין, אבל העצב לאבד קשר, מהול בהקלה שבשחרור המועקה של קשר לא מוצלח, הם שילוב מאוד מוזר ולא ברור. מצד אחד אתה שמח על זה שאתה שוב בשוק ויכול לחזור לשחק במשחק השידוכים האינסופי, ומהצד שני עוד אור קטן כבה בפנים, על אדם שהצלחת לאכזב. האמביוולנטיות הנוראה של הפרידה.

אבל העצב חולף מהר יחסית, ושכרון החופש גובר - עד שמוצאים את הבחור הבא. או את אבא שלכם...

ועם כל עצב הפרידה, זה קרה הרבה יותר מהר מהצפוי.