איך פגשתי את אבא

ילדים, שאלה עתיקת יומין היא "כמה רחוק הייתם נוסעים בשביל דייט?", והתשובה היא כנראה - "תלוי מתי". לפעמים בחיים, במיוחד כשאנחנו צעירים ותמימים, נדמה לנו שלאהבה אין גבולות והיא חזקה מכל מרחק. כשאביכם היה בחטיבת הביניים, היתה לו ידידה שניהלה מערכת יחסים עם בחור שגר 5 שעות נסיעה ממנה, למותר לציין שזה לא החזיק מעמד יותר מידי, אבל זה היה מדהים כל עוד זה נמשך. כולם שומעים כל הזמן על מערכות יחסים שבהן בני הזוג שוהים בשתי יבשות שונות, בחצאי כדור שונים, ומחליפים מכתב פעם בחודש. אפשר להתווכח על כמה זו מערכת יחסים, אבל מה שבטוח - להתחלת קשר זה לא בריא.

את כל זה ידעתי טוב מאוד כשהתחלתי לדבר באטרף עם לירון. היתה לנו כימיה מההתחלה, במיוחד בחוש ההומור. גם התמונות נראו חביבות, למרות שגברים שמנמנים מעולם לא עשו את זה לאביכם (כן, קשה להאמין, אבל בצעירותו אביכם היה ציפלון). אז אחרי כמה התכתבויות החלפנו טלפונים, ואפילו שוחחנו טיפה. מה שכן, היה מילכוד קטן אצל לירון - הוא גר בירושלים (שהיתה בזמנו במרחק שעה נסיעה מהבית של סבא וסבתא, היום זה כבר מהיר יותר עם הכבישים החדשים). לירון גר עם הוריו, וכאילו שזה לא הספיק - הוא גם היה בארון. נשמע שהיתה כל סיבה לפסול את העניין, נכון? ואכן זה מה שעשיתי.

לפחות עד שערב אחד, קיבלתי מלירון סמס "תמים" שתוהה למעשי. למזלי הרב הייתי עם המשפחה אצל חברים, חצי שעה מירושלים. למזלי הרב אף יותר - הגענו ב-2 מכוניות. כך שבלי לחשוב יותר מידי (או בכלל?) לקחתי את האוטו ונסעתי לכיוונו של לירון. כפי שכבר למדתם, ילדים, לאביכם היתה משנה סדורה בנוגע לדייט ראשון - מתי ואיפה פוגשים אדם, למען ביטחון כל הצדדים. מה שלא לקחתי בחשבון באותו הלילה היה הטריטוריה הלא מוכרת - ירושלים היא כמו מבוך שהוסיפו לו מימד חדש - למעלה ולמטה. מהר מאוד מצאתי את עצמי, לאחר תיאומים טלפוניים קדחתניים, נוסע ברחבי ירושלים בסמטאות לא מוכרות אחרי האוטו המצ'וקמק של לירון. טכנית, הוא היה יכול להוביל אותי לכל מקום, למזלי - הוא הוביל אותי לחניון במרכז העיר.

לאחר ששנינו מצאנו חניה, התפננו ללחוץ ידיים ולעשות את דרכנו לפאב באיזור. אני אנצל את המקום להזכיר לכם, ילדים, שלא נוהגים לאחר שתיית אלכוהול, אבל אביכם עשה בצעירותו כמה שטויות. וזו אפילו לא היתה אחת מהן.

כך ישבנו לנו בפאב הירושלמי וקשקשנו לנו. השיחה זרמה בקלילות, גילינו כל מיני פרטים משותפים, דנו בסוגיות שונות ומשונות, ולפני שהספקתי להגיד "שישו את ירושלים" כבר נהיה מאוחר והייתי צריך לחזור הביתה. לירון ליווה אותי לחניון, והגענו אל האוטו שלי. אני עמדתי בטבעיות להגיד לו שלום ולהכנס לאוטו, אבל הוא שאל אם הוא יכול להכנס לאוטו גם. זה נראה לי קצת מוזר, בכל זאת, האוטו שלו חנה 3 מכוניות שמאלה, אין מה לעשות - אביכם מעולם לא הצטיין בלהבין כל מיני רמזים. אז ישבנו לנו באוטו והמשכנו לדבר, הוא בהחלט הלך סחור סחור, עד שהוא נישק אותי. ותשמעו ילדים, למרות שאביכם לא יזם את הנשיקה הזו, היא היתה לא רעה בכלל. מובן שמיד פרצו אלפי פרפרים מבטנו של אביכם והשתוללו להם בכל הגוף בצמרמורת נעימה. זה המשיך כל הנסיעה (הארוכה) הביתה, וקבענו כמובן לדבר למחרת.

בימים הבאים שוחחנו לא מעט בטלפון, ובעיקר החלפנו הודעות. הוא היה אלוף בשליחת הודעות חמודות, ואני הלכתי באותו הכיוון. מה שאולי לא ציינתי הוא שלירון שירת בבסיס סגור, כך שהוא היה בבית בעיקר בסופי שבוע. בשאר הזמן הוא היה בבסיס במרכז, ומידי פעם הוא היה גם חומק החוצה. וזה בדיוק מה שקרה בדייט השני שלנו, הוא הגיע על מדים והכל, והלכנו לראות יחד סרט. בסוף הסרט התנשקנו קצת באוטו, אבל כבר נהיה מאוחר, ולכן הקפצתי אותו בחזרה לאוטובוס שיחזיר אותו לבסיס.

אז למרות כל המרחק, אני ולירון מצאנו את ההזדמנויות להפגש, זה לפעמים דרש התגמשויות וסבלנות - אבל בסוף זה קרה. הצלחנו. ניצחנו את המערכת! או לפחות זה מה שחשבנו...