איך פגשתי את אבא

ילדים, אני חייב לעצור לרגע את הסיפור כדי לדבר איתכם על מצעד הגאווה.

כמו שאתם יודעים, אביכם מעולם לא ממש היה טיפוס של נוצות, משאיות, מצעדים, או כל אסוציאציה אחרת שעולה למי שחושב על מצעד הגאווה. אבל בכל זאת אנחנו מקפידים להשתתף במצעד כמשפחה מידי שנה.

למה? כי זה חשוב.

כשאביכם היה צעיר (עוד לפני שפגשתי את אבא), מצעד הגאווה היה אירוע קטן ופרובוקטיבי, והשתתפו בו רק כמה מאות אנשים. היה מאוד נוח להתעלם מהמצעד, היה גם מאוד נוח לסלוד מהמצורעים האלה שצועדים כדי לנקר לכולם את העיניים, עירומים - או גרוע מכך - לבושים בבגדי נשים מזוויעים. חבורה של סוטים שמנסים לעשות דווקא לכל שאר העולם.

כיום, כשמצעד הגאווה מונה מעל 100,000 איש - קצת קשה להתכחש אליו. במיוחד כשבין הצועדים אפשר למצוא אנשים מכל קצוות הקשת - גייז, סטרייטים, רווקים, זוגות, משפחות, גבוהים, נמוכים, שחורים, לבנים, צעירים, זקנים - חגיגה לעיניים. אז כן, עדיין יש פרובוקציות - כי איכשהו ככה זה עם הומואים. עד שהם עושים את המעבר מההכחשה וההסתרה ללהיות גאים במי שהם - הם לוקחים את זה עד הסוף. אבל יש בחופש הזה - להיות מי שאתה רוצה, ללבוש מה שאתה רוצה, לזוז איך שאתה רוצה - משהו משכר. אני תמיד רואה אותם ועולה בי חיוך, כי אולי אני עצמי לא רואה צורך לעשות את זה כדי להרגיש חופשי - אבל אני מלא הערכה אל כל מי שעושה זאת וגאה במי שהוא.

מצד שני, כמו שאתם יודעים ילדים, הרוב המוחלט של הצועדים הם אנשים כמוני וכמוכם, אולי בלי חולצה, אולי עם דגל - מסוג התמונות שהתקשורת אף פעם לא תטרח לשדר כי זה פשוט משעמם.

בתור הומו, אני מאמין שלהגעה למצעד, לפחות פעם אחת, יש משמעות גדולה מאוד. לא רק ההתרשמות בעיניים ממה שלא מצליח לעבור בתקשורת, אלא גם צליחה של שלב מאוד משמעותי בקבלה העצמית שלך - כן, אני הומו, וזו הקהילה שלי, אני חלק ממנה! 

אני זוכר שכהומו טרי שבא לראשונה למצעד בתחילה היו החששות של

מי הולך לראות אותי פה?

האם מחר תופיע תמונה שלי בעמוד הראשי של מעריב?

הולכים להטריד אותי מינית?!

אבל מהר מאוד הבנתי שיש כל כך הרבה אנשים במצעד, שמי יתעניין בלצלם בחור פשוט עם טי-שירט וג'ינס לעיתון? הסיכוי לפגוש אנשים מוכרים לא גבוה במיוחד, וגם ככה אם הם פה זה אומר עליהם משהו, והטרדה מינית? לא באמת..

זו גם אחלה דרך לקבל ביטחון עצמי בגיידר שלכם (הנה הבחור מהעבודה שתמיד חשדתי בו) 

אפשר לשחק משחקי התחמקות (האקס שלי עם החבר החדש שלו בשעה 2)

לראות פרצופים מוכרים (הנה ההוא שיצאתי איתו פעמיים ואז התחיל לסנן אותי!)

ויש כאלה שאפילו התחילו איתם (תגיד, אבא שלך גגן?)

ולמרות כל הכיף, עדיין הרבה אנשים בארץ ובעולם סולדים מאנשי הקהילה ומהמצעד, ואף רוצים לפגוע בהם. אירוע הרצח בבר-נוער לא ישכח במהרה - יש אנשים שמוכנים להרוג הומואים, והמצעד מהווה הזדמנות נוחה במיוחד למטרותיהם. הפחד הזה מובן ומוצדק, אבל המנעות מהמצעד רק תבטיח את ניצחון האנשים האפלים האלה. אסור לנו להכנע לפחד.

הסלידה הזו מאיתנו היא בעצם הסיבה שכל כך חשוב לי שנלך למצעד כמשפחה, בכל שנה. זה משדר מסר לא רק לשונאנו (שכנראה לא ישנו את דעתם בגלל המצעד) אלא בעיקר להומואים רבים שעדיין בארון, או לא בטוחים בזהותם המינית. זה ממש בסדר להיות הומו ויש מאות אלפים כאלה בארץ!

המצעד מעלה בכל שנה לשיח הציבורי שאלות חשובות שראוי שיעסקו בהן - הלגיטימציה של אנשי הקהילה להקים משפחות, החקיקה בארץ ועוד, וגם לשם כך טוב שהוא שם.

כי עד שלא תושלם חקיקה שוויונית, ועד שלא נוכר כחלק שווה זכויות בחברה הישראלית - לא נפסיק לצעוד. ובכל שנה חייב לגדול מספר הקולות ולהתעצם - עד שנביא את השינוי.

מה שכן ילדים, כמו שאני ואבא תמיד מזכירים לכם במצעד - שימו קרם הגנה ושתו מים. והרבה!

חג גאווה שמח!