ילדים, אני ודודה הילה מכירים כבר שנים. כבר בכיתה ז', כשפתאום זה נהיה נורא פופולרי להיות מוקף בידידות, הילה היתה אחת הידידות המרכזיות של אביכם. היינו מדברים בטלפון (עוד לפני שהיו טלפונים סלולריים!) כמה פעמים ביום, היינו נפגשים הרבה, לומדים יחד ועושים כיף. ככל שהתקדמו השנים המשכנו להיות באותה הכיתה ובסוף התיכון כבר היינו בהחלט בלתי נפרדים. מעולם לא בצורה רומנטית או מינית כמובן, אלא בצורה הכי חברית וכנה שאפשר לדמיין.
כמובן שלאורך השנים כל המכרים מהכיתה (וגם המורים!) היו בטוחים שיגיע יום והם ימצאו בתיבת הדואר הזמנה לחתונה - אני למדתי להבין שהם טועים (לפחות לגבי ולגבי דודה הילה, על החתונה הלא שגרתית שלי ושל אביכם נדבר בפעם אחרת...).
אז ימי התיכון העליזים הסתיימו להם, ואני והילה נפרדנו מהמסגרת, אבל גם זה מזו. היא הלכה לצבא, אני לאוניברסיטה ואיכשהו הקשר האינטנסיבי והמיוחד בינינו התרופף לו. מאז ומתמיד ידענו עליות ומורדות, אבל כזה נתק לא היה זכור לי - דיברנו רק פעם בכמה חודשים. אני הייתי במבחנים ובשיעורי בית, היא היתה בחברים מהצבא וכל מיני בעיות בריאותיות - וזה פשוט לא הסתדר.
אחרי שהסתיים לו כל תהליך הבירור העצמי שלי (הפרקים הראשונים בסיפור שלי...), והבנתי שגם אני חובב קישואים, ואחרי שאפילו סיפרתי להורים ולכמה חברים מאוד קרובים על זה - הבנתי שגם הילה צריכה להיות תחנה בדרך. אמנם זמן רב שלא היינו בקשר, אבל הייתי חייב לה את זה - ולו רק לזכר הימים הטובים.
אז קבענו בשעת אחר צהריים להפגש בבית קפה בסביבה, היא נראתה ממש כמו שזכרתי, אבל אני לא בקטע של בנות כאמור. בכל מקרה, זו היתה אותה הסיטואציה שתחזור על עצמה פעמים רבות בעתיד - החלטתי כבר שאין לי בעיה לספר למישהו, אבל לא נעים לי להעלות את הנושא באופן מלאכותי. פה היתה תחרות פנימית בתוכי - בין הצד שרוצה כבר לספר, לבין הצד שרוצה שזה יהיה אלגנטי - למשל אם ישאלו אותי האם יאני יוצא עם מישהי (כמו ששאלו פעמים רבות), במקום להתחמק כרגיל עם "לא", אוכל להגיד "לא, אני יוצא עם מישהו!". תוך כדי ההתעדכנות המשכתי להריץ בראשי תסריטים אפשריים. לא חששתי לרגע מהתגובה שלה, בסופו של דבר לאורך השנים למדנו להכיר זה את זו היטב. אבל עדיין, זה לא משהו שקל למצוא את הרגע הנכון לספר אותו (באמצע הביס/השלוק מהקפה? בדיוק כשהיא התכוונה להתעטש? בכלל תמיד השתעשעתי בלספר למישהו כשהוא נוהג ולראות את הברקס הפתאומי...).
בכל מקרה, בניגוד לכל הציפיות - הצלחתי להביא את עצמי לומר
"אממ הילה... יש לי משהו לספר לך..."
מכאן כבר אין דרך חזרה. אפילו "החלב בקפה שלי נראה לי מקולקל", לא יהיה מספיק דרמטי. אז הסתפקתי באמת...
"אני הומו..."
האמת שלא נראה שהיא הופתעה בכלל. עדכנתי אותה קצת על מעללי, שום דבר רציני. ולבסוף הגיע תורה...
"גיא, האמת היא שטוב שאתה מעלה את זה כי גם לי יש משהו לספר לך... אני דו"
לא ממש הבנתי מה קורה, אלה היו אמורות להיות דקות התהילה שלי!
"מה זאת אומרת דו? כמו סקובי-דו?"
"זאת אומרת שאני נמשכת גם לבנים אבל גם לבנות..."
"אלוהים אדירים! את לסבית?? איכס!!!"
קמתי מיד וברחתי מהמקום. השארתי אותה עם החשבון.
טוב טוב, לא באמת 
עכשיו הגיע הקטע שבו הילה סיפרה לי על הרומנים שהיו לה עם כל מיני בנות. המשכנו את השיחה עוד שעה ומשהו, שבמהלכה חלקנו חוויות מהחיים הסודיים של כל אחד מאיתנו, וצחקנו על זה שהחברים לא מנחשים (למרות שהיא כבר התחילה לספר לכמה, אבל ההורים שלה לא ידעו).
אחרי השיחה הזו אני והילה התקרבנו מאוד. התחלנו לדבר לעתים הרבה יותר תכופות וגם להפגש. הסודות המשותפים שלנו קירבו אותנו, ואפילו בהמשך שימשתי ככיסוי המרכזי לפעילותה של הילה עם בת זוגה מול ההורים ("הלכתי עם גיא לסרט!").
פעם אפילו הלכנו יחד למסיבת גייז, מי היה מאמין...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
