ילדים, סבתא וסבא גידלו את אביכם להאמין בהרבה מאוד דברים, אבל אלוהים מעולם לא היה אחד מהם. מאז ילדותי הבית שלנו היה חילוני לחלוטין, ופרט לבר המצווה לא היו נקודות ציון משמעותיות בקרבה לדת לאורך הדרך. אפילו החגים אצלנו לעתים קרובות איבדו מהחגיגיות שלהם באופן בו ציינו אותם (נסו אתם לאכול פסטה בליל הסדר...). בגלל זה אני ואבא מתעקשים לפעמים על המסורות הקטנות האלה, לא בגלל שאנחנו רוצים שתאמינו באל כזה או אחר - רק כדי שתרגישו את הכיף המשפחתי הזה.
גם אבא שלכם גדל במשפחה חילונית למהדרין - בשר וחלב, חזירים ושרצים - הכל היה שם (פלא שיצאנו הומואים? 
). אבל למרות הכל, אנחנו מאוד דוגלים בסובלנות (וכמה מחברינו הטובים הם דתיים...), פשוט לא יצא לנו כל כך להתחבר לחלק הזה בעם היהודי.
אבל למרות כל ההקדמה הארוכה הזו, איכשהו קצת לפני שפגשתי את אבא, היה לי קיק לבחורים דתיים. לא דתיים מידי כן? כיפה סרוגה... וגם לא סתם כיפה סרוגה, אלא כאלה שגם מסתובבים עם חולצה גזורה, ג'ינס וסנדלי שורש. אז כן, אני יודע, יש כאלה שמאוד סולדים מהמראה - אבל לטעמי מדובר באחד הלוקים הכי סקסיים שיש (ועובדה שגם אבא אוהב ללכת ככה, רק בלי הכיפה הסרוגה והמצוות ).
אז יום אחד, ממש בלי כוונה, בשיטוטים הרגילים באטרף (שכבר הפכו הרגל) יצא לי להכיר בחור דתי.
מוזר, חשבתי לעצמי, הומו ודתי? הוא בטוח מתוסבך!
ובכן, כמובן שצדקתי, אבל לא נקדים את הסוף.
התחלנו להחליף כמה הודעות סטנדרטיות, ומהר מאוד עברנו למסנג'ר. מפה לשם התברר שהבחור אפילו די אינטליגנט וכך שוחחנו לנו במשך כמה ימים שבמהלכם למדתי שהוא אחרי צבא, עומד להתחיל לימודים בכלכלה ומשפטים, וגם לא באמת דתי - רק בשביל המשפחה. כך המשכנו לנו בשיחה הקולחת ואחרי כמה חילופי תמונות התברר שהוא אפילו נראה טוב. באותם ימים כל הקונפליקט הזה של הומו דתי ממש קרץ לי והרגשתי צורך לברר לעומק איך זה מרגיש, אז לא היה מנוס מלהפגש כדי לברר (וגם אולי כדי לראות אם אנחנו מתאימים).
ההפתעה הגדולה באמת היתה כשניסיתי לברר איפה הבחור גר, וגיליתי שאנחנו גרים באותה העיר. בזמנו, למרות שסבא וסבתא שלכם כבר ידעו, זה עדיין הפחיד שחברים שלמדו איתי בתיכון ישמעו שאני הומו. ובכלל, מה הסיכוי שיהיה עוד הומו בעיר שלי? חוץ מכל אלה שהכרתי מהתיכון, זאת אומרת... 
אז אחרי שהשלמתי עם המחשבה על זה שאולי סוף סוף יהיה לי בן זוג שלא אצטרך לנסוע חצי שעה כדי לפגוש, קבענו להפגש בערב לקפה. כרגיל היתה לי התרגשות מרעננת כזאת לפני שיצאתי מהבית, מהולה בעצבנות, עד כדי כך שכמעט שכחתי לברר איפה בדיוק הבחור גר בעיר (כי בכל זאת היא לא קטנה). אין ספק שכשהוא אמר שהוא גר ברחוב המקביל אלי זה כבר התחיל להיות מטריד (ולא סתם, ממש דקה הליכה). התחלתי לחשוב אם כבר ראיתי אותו מתישהו ברחוב במקרה, ואפילו לדמיין איזה כיף זה שבן הזוג שלך גר כל כך קרוב. כמובן ששכחתי שההורים שלו לא יודעים עליו, אבל זה לא משנה כרגע...
אז אמרתי לו לצאת החוצה במסנג'ר ויצאתי מהבית. הוא עמד על המדרכה אז קצת היה קשה לפספס אותו, יותר גבוה ממה שתיארתי לעצמי (ואביכם לא נמוך כמו שאתם יודעים), וברושם הראשוני הוא נראה כמו בחור חביב. כבר באוטו התחלתי שיחה נימוסית כזאת, חצי מבודחת, על זה שאנחנו גרים כל כך קרוב...
הגענו לבית הקפה והתיישבנו לנו, כל אחד הזמין שתיה, והמשכנו לדבר. הסתבר שהבחור אחרי צבא, עומד לטוס בעוד מספר חודשים לארה"ב. דיברנו על המשפחה, על השירות הצבאי שלו (ושלי) ואפילו על יחסו לדת. אבל משהו לא הסתדר לי, זו היתה יותר שיחת נימוסין ופחות שיחת דייט ראשון. כנראה שגם הוא הרגיש את זה כי כבר אחרי שעה של ישיבה הוא אמר שהוא צריך לקום מוקדם למחרת (אהמממ בטח), והסעתי אותו הביתה. לפני שהורדתי אותו מהאוטו שקלתי אם לנסות משהו (כי לפעמים נשיקה מצילה את המצב), אבל לפי היד שמיד נשלחה ללחיצה הבנתי שזה לא ילך.
כשחזרתי הביתה הוא היה אונליין במסנג'ר. ניהלנו שיחת אפטר-דייט מסכמת שבה אמרתי שחבל שהדייט היה כזה קצר, והוא אמר שנראה לו שזה היה מספיק לבינתיים ושנישאר ידידים (עוד קלישאה? הצילו? מישהו?) כי הוא בקרוב טס לחו"ל. מובן שמאז לא שמעתי ממנו, אבל מה שהיה יותר חמור הוא שהתנפצה לי הפנטזיה של לצאת עם מישהו שגר במרחק יריקה מהבית שלי.
לא נורא, אביכם גר חצי שעה נסיעה מהבית שלי - וכל נסיעה אליו היתה שווה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
