ילדים, רן העיף את אבא שלכם לעננים תוך שני דייטים. שיא שלא נראה כמותו. כאילו מישהו שם למעלה תכנן אותו בדיוק במידות הנכונות כדי להתאים... נו אתם יודעים, סירים, מכסים וכו' וכו'...
למחרת הדייט החלומי עם רן התעוררתי בבוקר וכאילו דילגתי על עננים, יצאתי לעבודה עם חיוך. רק לאורך היום התחלתי להרגיש כאב ראש די רציני, בחלק האחורי של הראש שלי. הכאב הזה התברר מאוחר יותר כפצע שנגרם ע"י לא אחר ממסעד הדלת בו השתמשתי ככרית בלילה לפני. כמובן שהייתי חייב לחלוק את הגילוי המרעיש הזה בהודעה לרן, והוא היה משועשע מאוד מהנושא. לאורך כל היום החלפנו הודעות חמודות, ומאוד חיכיתי לערב כדי ממש לדבר איתו.
לבסוף הגיע לו הערב, ורן התחבר למסנג'ר. אחרי הגינונים המתבקשים הוא הגיע לעניין -
"היה לי ממש נחמד אתמול בערב" הוא אמר
"גם לי! מחכה לעוד ערבים נחמדים כאלה..." השבתי בתמימות
"תקשיב, זה ממש בלתי אפשרי בשבילי להתחיל עכשיו משהו. זה יהרוס לי את כל הלימודים" הוא הנחית פתאום
"אוקיי... אני גם הייתי סטודנט, זה רק עניין של ניהול זמן אתה יודע..."
"כן, אבל אני לא טוב בזה. ואני לא מוכן לזה... אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות עם גבר"
בשלב הזה כבר הבנתי לאן הוא חותר. כלל האצבע של "שני תירוצים ומעלה" הבהיר לי שהבחור, נסיך החלומות שלי, פשוט לא מעוניין להמשיך את הקשר.
אז כן, ניסיתי לשכנע אותו קצת, לדבר אל ההיגיון שלו, אבל כלום. זה לא עזר.
למרות שהכרנו רק ימים בודדים, בצורה מאוד לא אופיינית - וכנראה בגלל עוצמת הקשר, כבר בניתי בראש מגדלים שלמים. כבר ראיתי אותנו חולקים דירה בתל אביב, מגדלים דג מחמד, מטיילים ברחוב בשבת בבוקר... ההכרה שעד שמצאתי מישהו כל כך מושלם בשבילי, ועד שזה נראה גם הדדי, שפשוט תפסתי אותו בטיימינג לא טוב, הייתה פשוט הורסת מבחינתי. בפעם הראשונה בחור גרם לי להיכנס לדיכאון.
וכשאני בדיכאון, אני כותב. וכך נולד לו השיר הבא:
התירא?
והשחר יאיר,
יפרש לאינסוף
ונרכב על גבו של הסוס אל החוף.
וחיבוק יגע בדמעה
ודמעה תיגע בשפתיים
ותרועות, זיקוקין וקולות מצילתיים.
הסוף ברור.
ידוע הכל.
ההווה הוא המכשול.
כי היד המושטת נעלמת בחשכה,
רסיסי התקווה מתנפצים דרכך,
השדים אכלוך, פערו תהומות,
טירתך הבודדת התכסתה בחומות.
ומבעד לחומות – נקישות עמומות
נקישות, נקישות
על אלפי חלונות.
הפעמון נטול ענבל, ובדלת אין מקוש,
ורק הצעקות שותקות. שותקות עד כאב ראש.
לו רק יכולתי להלחם בהם לבד -
ברוחות ובחולות המשאירים אותך בדד.
אך גם ציד נחוש כמוני לא יוכל לו לדרקון
הרושף את אש הפחד ומנבא את האסון.
כי לטיסה הזו דרוש לי נווט נחוש ומיומן,
בכדי לחשוף את האוצר שבטירה כלא הזמן.
ויש צורך בכח רצון עז, מסתבר,
אם רוצים את הקירות לשבר.
לחדור את השכבות,
להסיר המסיכה.
לפרוץ את הכספת
בה שוכן לבך.
כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה לנתק עם רן קשר ולא לראות אותו יותר בחיים, אך איכשהו בגלל ששירתנו באותו בסיס יצא לי לראות אותו פה ושם, ואפילו לייעץ לו בכל מיני נושאים בהמשך. אבל לא, הוא לא האביר על הסוס הלבן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
