איך פגשתי את אבא

ילדים, אביכם תמיד חשב שהיסטוריה זה משעמם. אולי זה היה קשור לחוסר היכולת הכללי שלו לשנן נתונים ומכאן גם להישגים לא ממש מרשימים בנושא בבית הספר... בכל מקרה, לפעמים מבט קל לאחור חושף כל מיני דברים שלא שמתם לב אליהם, ואפילו כאלה שאפשר ללמוד מהם. אני לא בטוח אם זה המקרה, אבל הנה תמצית של האירועים המרכזיים (או לחילופין - אלה שבחרתי לספר לכם עליהם), שקדמו לסיפור על איך פגשתי את אבא שלכם.

אז נולדתי. בשעה טובה, עד כאן הכל תקין.

סימנים מעידים לזה שאני הולך לצאת הומו? לא היו יותר מידי. בגן היו לי כמה ידידות... זה נחשב? היו גם חברים בנים. יאי.

טוב האמת שקצת אהבתי לשיר, אבל זה סטריאוטיפי מידי לא? יש המון זמרים סטרייטים.

העניין עם הידידות הפסיק בכיתה א', מאז היו לי רק חברים בנים (עד כיתה ז' בערך).

אבל אתם בטח שואלים מה הזיכרון ההומואי הראשון שלי.

מעניין שזו עובדה שיכולתי להודות בה רק אחרי כ-20 שנה, אבל אני זוכר בצורה די טובה שכשהייתי בכיתה ב' (!) הייתי דלוק לחלוטין על בחור אחד בכיתה ו'. הוא נראה ממש טוב, ומידי פעם הייתי עוקב בחצי עין אחרי מעלליו בהפסקות. בנוסף לכל הצרות שנאתי לשחק כדורגל, אז היה לי זמן לשרוף בהפסקות.

שלא תחשבו שזה היה משהו מיני... זה בכלל לא היה כלום, רק תשומת לב. אבל בדיעבד - אני מקטלג את הרגשות שם ל"הדלקות" (Crush למאותגרים תרגומית). אני זוכר גם מתי זה נקטע, בהפסקה אחת הוא וכמה חברים שלו עשו משהו ונשפך עליהם דבק. כולם רצו לשירותים לנקות את הידיים ואני עמדתי בדרך. הבחור עצר לידי ומרח עלי חלק מהדבק. שם בדיוק זה התנפץ.

בכיתה ד' התאהבתי בבחורה מהכיתה. ממש הלכתי אחריה לכל מיני מקומות, ודיברתי איתה... זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי פרפרים בבטן. אחרי זה הצעתי חברות לחברה שלה, כי היא היתה כבר תפוסה ע"י חבר טוב שלי. היא היתה חברה שלי חצי שנה. דיברנו בטלפון פעמיים במהלך התקופה הזו, ובאתי אליה פעם אחת...

התחנה הבאה היא כנראה כיתה ז', גיל ההתבגרות - הבנים על הבנות והבנות על הבנים. כאן דברים התחילו להסתבך, כי בבית הספר לא קרה יותר מידי - לא היו התאהבויות - לא בבנים ולא בבנות. אבל שם גיליתי את נפלאות תמונות הפורנו, ואיכשהו תמיד התעניינתי יותר בתמונות של הבנים. כך זה המשיך עד כיתה י' - היו כמה וכמה בנות שניסו ליזום כל מיני מהלכים, ואני הדפתי אותן באלגנטיות.

בתיכון כבר ממש נדלקתי על בחור, וכשהוא אכזב על אחד אחר, ועל עוד אחד. אף אחד מהם לא היה הומו ככל הידוע לי, וגם לא הגעתי לממש שום דבר כזה - אבל היו כמה וכמה פנטזיות לא ממומשות שליוו אותי לאורך התקופה. היה לנו הומו בשכבה שכולם ידעו עליו, תמיד התייחסתי אליו די בבוז משום מה.

בתקופת התיכון התחלתי להיות פעיל בכל מיני פורומים וצ'אטים של גייז באינטרנט (כן כן, פעם זה היה פופולרי) - אבל תמיד על תקן הסטרייט שבמקרה ממש נקלע למקום. כמה נוח. (באמת האמנתי בזה, אם תהיתם). כך גם הכרתי את דוד רביב, שאתם מכירים היטב, ונהיינו ידידים טובים מאוד בצורה אפלטונית לחלוטין. מה שכן - לא הייתי יוצא למסיבות או לפאבים יותר מידי, וגם חוץ מרביב לא הכרתי אף הומו. מאז זה השתנה לחלוטין (ורבים מהתיכון הספיקו לצאת מהארון, לפעמים החבר'ה הכי מפתיעים...), אבל באותה תקופה זה היה ככה. שקט ונוח.

כשהסתיים התיכון והתחילה האוניברסיטה נכנסתי למעין תרדמת חורף - בגדול הייתי בטוח שאני סטרייט, אבל מידי פעם, בחדרי חדרים, ביני ובין המחשב מצאתי את עצמי מתרפק על תמונות של גברים. אבל בגדול הייתי די סטרייט, אפילו חשבתי שאני נהנה מפורנו של סטרייטים (בעעע) בתקופה הזו.

בתקופת האוניברסיטה הייתי יוצא מידי פעם עם חברים למסיבות חיילים, ובאחת מהמסיבות האלה שמתי עין על איזה בחור. אנחנו רקדנו בקבוצה והוא איכשהו הצטרף ולא הפסיק להסתכל עלי. הייתי נבוך.. מצד אחד, חשבתי שהוא די חמוד, ורציתי לראות כמה אפשר למתוח את זה, מצד שני - ממש לא רציתי שהחברים שהגיעו איתי יחשבו עלי משהו. בסופו של דבר התחככנו קצת, אבל מתישהו הוא איבד סבלנות ונעלם.

באוניברסיטה למדו איתי כמה הומואים, שמיד קלטו שאני הומו לפי הגיידר שלהם (אין לי מושג איך זה עובד עד היום, ילדים, אבל עובדתית גם לאביכם יש מזל עם זה לעתים), ובמקום לגשת ולדבר איתי - התחילו להפיץ עלי כל מיני שמועות. אני בספק אם זה עניין מישהו, בטח שלא אותי, אבל זכורים לי כמה לחשושים פה ושם.

ואז? אז הגיע הרגע הזה...

ילדים, אני ודודה הילה מכירים כבר שנים. כבר בכיתה ז', כשפתאום זה נהיה נורא פופולרי להיות מוקף בידידות, הילה היתה אחת הידידות המרכזיות של אביכם. היינו מדברים בטלפון (עוד לפני שהיו טלפונים סלולריים!) כמה פעמים ביום, היינו נפגשים הרבה, לומדים יחד ועושים כיף. ככל שהתקדמו השנים המשכנו להיות באותה הכיתה ובסוף התיכון כבר היינו בהחלט בלתי נפרדים. מעולם לא בצורה רומנטית או מינית כמובן, אלא בצורה הכי חברית וכנה שאפשר לדמיין.

כמובן שלאורך השנים כל המכרים מהכיתה (וגם המורים!) היו בטוחים שיגיע יום והם ימצאו בתיבת הדואר הזמנה לחתונה - אני למדתי להבין שהם טועים (לפחות לגבי ולגבי דודה הילה, על החתונה הלא שגרתית שלי ושל אביכם נדבר בפעם אחרת...).

אז ימי התיכון העליזים הסתיימו להם, ואני והילה נפרדנו מהמסגרת, אבל גם זה מזו. היא הלכה לצבא, אני לאוניברסיטה ואיכשהו הקשר האינטנסיבי והמיוחד בינינו התרופף לו. מאז ומתמיד ידענו עליות ומורדות, אבל כזה נתק לא היה זכור לי - דיברנו רק פעם בכמה חודשים. אני הייתי במבחנים ובשיעורי בית, היא היתה בחברים מהצבא וכל מיני בעיות בריאותיות - וזה פשוט לא הסתדר.

אחרי שהסתיים לו כל תהליך הבירור העצמי שלי (הפרקים הראשונים בסיפור שלי...), והבנתי שגם אני חובב קישואים, ואחרי שאפילו סיפרתי להורים ולכמה חברים מאוד קרובים על זה - הבנתי שגם הילה צריכה להיות תחנה בדרך. אמנם זמן רב שלא היינו בקשר, אבל הייתי חייב לה את זה - ולו רק לזכר הימים הטובים.

אז קבענו בשעת אחר צהריים להפגש בבית קפה בסביבה, היא נראתה ממש כמו שזכרתי, אבל אני לא בקטע של בנות כאמור. בכל מקרה, זו היתה אותה הסיטואציה שתחזור על עצמה פעמים רבות בעתיד - החלטתי כבר שאין לי בעיה לספר למישהו, אבל לא נעים לי להעלות את הנושא באופן מלאכותי. פה היתה תחרות פנימית בתוכי - בין הצד שרוצה כבר לספר, לבין הצד שרוצה שזה יהיה אלגנטי - למשל אם ישאלו אותי האם יאני יוצא עם מישהי (כמו ששאלו פעמים רבות), במקום להתחמק כרגיל עם "לא", אוכל להגיד "לא, אני יוצא עם מישהו!". תוך כדי ההתעדכנות המשכתי להריץ בראשי תסריטים אפשריים. לא חששתי לרגע מהתגובה שלה, בסופו של דבר לאורך השנים למדנו להכיר זה את זו היטב. אבל עדיין, זה לא משהו שקל למצוא את הרגע הנכון לספר אותו (באמצע הביס/השלוק מהקפה? בדיוק כשהיא התכוונה להתעטש? בכלל תמיד השתעשעתי בלספר למישהו כשהוא נוהג ולראות את הברקס הפתאומי...).

בכל מקרה, בניגוד לכל הציפיות - הצלחתי להביא את עצמי לומר

"אממ הילה... יש לי משהו לספר לך..."

מכאן כבר אין דרך חזרה. אפילו "החלב בקפה שלי נראה לי מקולקל", לא יהיה מספיק דרמטי. אז הסתפקתי באמת...

"אני הומו..."

האמת שלא נראה שהיא הופתעה בכלל. עדכנתי אותה קצת על מעללי, שום דבר רציני. ולבסוף הגיע תורה...

"גיא, האמת היא שטוב שאתה מעלה את זה כי גם לי יש משהו לספר לך... אני דו"

לא ממש הבנתי מה קורה, אלה היו אמורות להיות דקות התהילה שלי!

"מה זאת אומרת דו? כמו סקובי-דו?"

"זאת אומרת שאני נמשכת גם לבנים אבל גם לבנות..."

"אלוהים אדירים! את לסבית?? איכס!!!"

קמתי מיד וברחתי מהמקום. השארתי אותה עם החשבון.

טוב טוב, לא באמת 

עכשיו הגיע הקטע שבו הילה סיפרה לי על הרומנים שהיו לה עם כל מיני בנות. המשכנו את השיחה עוד שעה ומשהו, שבמהלכה חלקנו חוויות מהחיים הסודיים של כל אחד מאיתנו, וצחקנו על זה שהחברים לא מנחשים (למרות שהיא כבר התחילה לספר לכמה, אבל ההורים שלה לא ידעו).

אחרי השיחה הזו אני והילה התקרבנו מאוד. התחלנו לדבר לעתים הרבה יותר תכופות וגם להפגש. הסודות המשותפים שלנו קירבו אותנו, ואפילו בהמשך שימשתי ככיסוי המרכזי לפעילותה של הילה עם בת זוגה מול ההורים ("הלכתי עם גיא לסרט!").

פעם אפילו הלכנו יחד למסיבת גייז, מי היה מאמין...

ילדים, הקשר הראשון של אביכם עם בחור אמנם לא היה הצלחה אדירה, אבל הוא בהחלט גרם לו להבין עבור איזו קבוצה הוא משחק. (התשובה היא כמובן - אף אחת, תמיד הייתי גרוע בספורט) אבל מה שחשוב יותר - תם עידן הניסויים. לא עוד הבנים או הבנות, ללא ספק הבנים. ובגדול.

אז אחרי שהבנתי את הבשורה המרעישה, לא נותר לי אלא להסיק באופן די חד משמעי - אני הומו. כן כן, איך שלא נהפוך את זה, בחור שנהנה מלהתנשק עם בחורים אחרים הוא ללא ספק ה-ו-מ-ו-ס-ק-ס-ו-א-ל. זה דווקא היה ממש קל, ומרגע שזה נקבע סופית - התחילו לעלות השאלות המטרידות - למה להסתיר את זה? במה יש לי להתבייש?

אבל חוץ מדוד רביב, חברי הטוב, שכבר ידע מזמן על כל ההתלבטויות וההתנסויות, וכמה חברים וירטואליים - אף אחד לא באמת ידע. למזלנו, זה עמד להשתנות במהרה. ידידה טובה בדיוק חזרה מחצי שנה בחו"ל, והיתה אצלי בביקור ראשון מאז. לא תכננתי ששום דבר יעלה, אבל איכשהו כשהיא שאלה, לא הצלחתי לחשוב על שום סיבה טובה לשקר. וכך נחשפה לה האמת, ולמרות שהיא היתה מעט מופתעת - היא קיבלה את זה טוב מאוד, ואפילו עם חיבוק.

בחודשים הבאים אני ואותה ידידה התקרבנו מאוד, לאור הסוד המשותף החדש, היא הקשיבה, תמכה ויעצה. היא היתה אחת הסיבות המרכזיות שהפסקתי עם כל רעיון הסטוצים, וגם, היא הכריחה אותי לדון בעצמי עם עצמי (ואיתה), ובעובדה שזה לא כזה נורא להיות הומו. לפעמים זה אפילו כיף (לא שמתם לב אף פעם שבנות הן עם נוראי ילדים?). היא גם הכירה לי לראשונה את אחד הזמרים שעזרו לי הכי הרבה להעביר את התקופה המוזרה ההיא - רופוס ווינרייט (אתם חייבים לשמוע כמה שירים שלו! אולי עוד יש לי כמה דיסקים שלו במחסן... דיסקים! אלה הדברים העגולים שפעם שמרו עליהם מידע... אולי יש לנו קורא דיסקים עדיין איפשהו, נחפש אחר כך...).

באחת הפגישות הבאות שלנו, דיברנו על העתיד, על איפה אנחנו רואים את עצמנו עוד 20 שנה. פתאום חזון האהבה, בית פרטי עם גינה, ילדים - התערער לו קצת (אתם צוחקים היום ילדים, כי אחרי עבודה קשה אני ואביכם השגנו את כל אלה, אבל אז זה בכלל לא נראה מבטיח...). בסופו של דבר היא אפילו הציעה שנעשה ילד משותף ונגדל אותו יחד! אני ובן זוגי, היא ובן זוגה! בזמנו חשבתי שזה מטורף לחלוטין, ולקחתי את ההצעה די בקלילות, מצד שני הערכתי את הנכונות - אבל אלה היו חלומות נעורים, ילדים. בסופו של דבר, משפחה היא משפחה - הרבה אנשים שאוהבים זה את זה ושאכפת להם זה מזה, וזה כל מה שחשוב.

אז אחרי שעברתי עוד שלב בהכרה העצמית, החלטתי שעוד יהיה מוקדם לספר לכל העולם. אני צריך עוד להכיר את העולם החדש הזה - לראות כמה מסובך זה לבנות קשר עם בחור, כמה אני אוהב את זה - ואם לא כדאי, אולי במקרה, להגר בחזרה לעולם הבנות. אז בינתיים חזרתי לגלוש באתר ההיכרויות הידוע לשמצה - בתקווה למצוא לי אהבה אמיתית, או לפחות משהו מספיק קרוב לזה. איכשהו היא הגיעה מהר יותר מהצפוי...