איך פגשתי את אבא

ילדים, רן העיף את אבא שלכם לעננים תוך שני דייטים. שיא שלא נראה כמותו. כאילו מישהו שם למעלה תכנן אותו בדיוק במידות הנכונות כדי להתאים... נו אתם יודעים, סירים, מכסים וכו' וכו'...

למחרת הדייט החלומי עם רן התעוררתי בבוקר וכאילו דילגתי על עננים, יצאתי לעבודה עם חיוך. רק לאורך היום התחלתי להרגיש כאב ראש די רציני, בחלק האחורי של הראש שלי. הכאב הזה התברר מאוחר יותר כפצע שנגרם ע"י לא אחר ממסעד הדלת בו השתמשתי ככרית בלילה לפני. כמובן שהייתי חייב לחלוק את הגילוי המרעיש הזה בהודעה לרן, והוא היה משועשע מאוד מהנושא. לאורך כל היום החלפנו הודעות חמודות, ומאוד חיכיתי לערב כדי ממש לדבר איתו.

לבסוף הגיע לו הערב, ורן התחבר למסנג'ר. אחרי הגינונים המתבקשים הוא הגיע לעניין -

"היה לי ממש נחמד אתמול בערב" הוא אמר

"גם לי! מחכה לעוד ערבים נחמדים כאלה..." השבתי בתמימות

"תקשיב, זה ממש בלתי אפשרי בשבילי להתחיל עכשיו משהו. זה יהרוס לי את כל הלימודים" הוא הנחית פתאום

"אוקיי... אני גם הייתי סטודנט, זה רק עניין של ניהול זמן אתה יודע..."

"כן, אבל אני לא טוב בזה. ואני לא מוכן לזה... אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות עם גבר"

בשלב הזה כבר הבנתי לאן הוא חותר. כלל האצבע של "שני תירוצים ומעלה" הבהיר לי שהבחור, נסיך החלומות שלי, פשוט לא מעוניין להמשיך את הקשר. 

אז כן, ניסיתי לשכנע אותו קצת, לדבר אל ההיגיון שלו, אבל כלום. זה לא עזר.

למרות שהכרנו רק ימים בודדים, בצורה מאוד לא אופיינית - וכנראה בגלל עוצמת הקשר, כבר בניתי בראש מגדלים שלמים. כבר ראיתי אותנו חולקים דירה בתל אביב, מגדלים דג מחמד, מטיילים ברחוב בשבת בבוקר... ההכרה שעד שמצאתי מישהו כל כך מושלם בשבילי, ועד שזה נראה גם הדדי, שפשוט תפסתי אותו בטיימינג לא טוב, הייתה פשוט הורסת מבחינתי. בפעם הראשונה בחור גרם לי להיכנס לדיכאון.

וכשאני בדיכאון, אני כותב. וכך נולד לו השיר הבא:

התירא?

והשחר יאיר,

יפרש לאינסוף

ונרכב על גבו של הסוס אל החוף.

וחיבוק יגע בדמעה

ודמעה תיגע בשפתיים

ותרועות, זיקוקין וקולות מצילתיים.

הסוף ברור.

ידוע הכל.

ההווה הוא המכשול.

כי היד המושטת נעלמת בחשכה,

רסיסי התקווה מתנפצים דרכך,

השדים אכלוך, פערו תהומות,

טירתך הבודדת התכסתה בחומות.

ומבעד לחומות – נקישות עמומות

נקישות, נקישות

על אלפי חלונות.

הפעמון נטול ענבל, ובדלת אין מקוש,

ורק הצעקות שותקות. שותקות עד כאב ראש.

לו רק יכולתי להלחם בהם לבד -

ברוחות ובחולות המשאירים אותך בדד.

אך גם ציד נחוש כמוני לא יוכל לו לדרקון

הרושף את אש הפחד ומנבא את האסון.

כי לטיסה הזו דרוש לי נווט נחוש ומיומן,

בכדי לחשוף את האוצר שבטירה כלא הזמן.

ויש צורך בכח רצון עז, מסתבר,

אם רוצים את הקירות לשבר.

לחדור את השכבות,

להסיר המסיכה.

לפרוץ את הכספת

בה שוכן לבך.

כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה לנתק עם רן קשר ולא לראות אותו יותר בחיים, אך איכשהו בגלל ששירתנו באותו בסיס יצא לי לראות אותו פה ושם, ואפילו לייעץ לו בכל מיני נושאים בהמשך. אבל לא, הוא לא האביר על הסוס הלבן.

ילדים, לפעמים אהבת חייכם מסתתרת מתחת לאף שלכם, ואתם, במקום לחבק אותה בשתי ידיים - מקנחים אותו והיא נעלמת. 

אז אחרי תקופה גדולה מאוד של יובש (אבל לא מחוסר בבחורים, אלא פשוט מחוסר בבחורים ראויים...) הכרתי את יגאל. ויגאל היה הכל - חכם, יפה, מושך. והדייטים התקדמו וזרמו להם, ולאט לאט התקרבנו עוד ועוד.

נדמה לי שהפסקתי את הסיפור באותו ערב בבית הוריו של יגאל, כשבפעם הראשונה ראיתי באמת את כולו... ואין שום ספק שאהבתי את מה שראיתי. ונמשכתי למה שראיתי... והיה לנו כל כך כיף, כמו שהרבה מאוד זמן לא היה לי. יגאל היה פשוט אוצר וכל מה שהייתי צריך הוא לשמור אותו לעצמי לנצח.

אז אחרי הערב החלומי אצלו בדירה המשכנו כרגיל להתכתב בהודעות ולשוחח בטלפון, אבל איכשהו עדיין לא הרגשתי בנוח להזמין אותו אלי הביתה. אולי כי זה היה מוזר להביא גבר הביתה, למרות שההורים יודעים כבר הרבה זמן (ואפילו מתחילים להתרגל לרעיון...), ואולי כי לא היתה לי מיטה זוגית. כן כן, באותו זמן עדיין ישנתי במיטת יחיד, ואמנם אהבתי אותה מאוד - אבל בהחלט לא היה אפשרי להזמין אף אחד לישון אצלי ככה. אגב, מספר חודשים אחר כך אכן החלפתי את המיטה במיטה זוגית גדולה וראויה (מה שגרם לחדר שלי להיות בעיקר מיטה, אבל לא חשוב).

הימים עברו ובלי להרגיש אני ויגאל חגגנו חודש יחד. לכבוד המאורע המרגש הוא החליט לקחת אותי ביום שישי בבוקר לטיולון... קשה לתאר לכם כמה שמחתי מההזדמנות הזו לבלות יחד בחיק הטבע (אולי המקום הכי רומנטי בעיני) ועוד עם בחור כמו יגאל. הגענו לפארק יפהפה, מלא מדשאות, ובלי יותר מידי אנשים מציקים מסביב, ואחרי טיול רגלי של שעה מסביב, בין הפרחים והאטרקציות האחרות - מצאנו לנו פינת דשא שלווה.

יגאל הוציא שמיכה מהתיק וככה ישבנו, התלטפנו, שמנו ראש זה על זה - תחת שמש חמימה ונעימה, עם הרבה ציפורים מצייצות ברקע. חלום.

או אז רכן יגאל לנשק אותי, והתנשקנו נשיקה ארוכה ומלאת תשוקה... שוחחנו על נושאים מגוונים, כשאנחנו מחובקים קרוב-קרוב, כשלפתע שמתי לב למשהו מטריד. בחיוך השובה והמקסים של יגאל הסתתר לו משהו נורא. על השיניים שלו היו כתמים חומים. כנראה פספסתי אותם עד אז, אבל ללא ספק הם היו שם, והם לא נראו כמו לכלוך זמני - אלא כמו חלק קבוע בשן.

מאותו רגע, עברתי שינוי פסיכולוגי בלתי נתפס - פשוט לא הייתי מסוגל לנשק שוב את יגאל. המחשבה על הלשון שלי מתחככת בכתמים האלה גרמה לי לתחושת בחילה... והתחושה הנוראה הזו גרמה לכל המשיכה המינית שלי כלפי יגאל להתאייד כלא היתה. איך זה יתכן? פרט כל כך קטן באדם, פרט שאם הייתי מגלה אותו על כל אדם אחר - חבר, בן משפחה או סתם מישהו מהרחוב - הוא לא היה משנה כלל. כי הרי יגאל בהחלט היה מושך בהרבה מאוד מובנים. אבל הפרט הקטן הזה, ברגע שאכן גיליתי אותו (ומאז לא יכולתי שלא לוודא אותו בכל פעם שהתקרבתי אליו), שאב את כל המשיכה המינית שלי כלפי יגאל. ובלי משיכה מינית הרי אי אפשר לקיים מערכת יחסים, נכון? טוב, לפחות לא בשלב הזה של הקשר

למרות הכל, עדיין נמשכתי בהרבה מובנים אחרים ליגאל, אבל לנשק אותו כבר לא הייתי מסוגל...

כל הסיטואציה הזו הכניסה אותי להרבה בלבול - אני באמת מחבב את הבחור. אולי שווה להתעלם מהפרט הקטן הזה? אולי לרמוז לו ולקוות שאיזו שיננית תוכל לתקן את הזוועה? בכל זאת הוא בחור מיוחד ולקח לי הרבה זמן למצוא אותו. אבל משהו בי אמר שאין ברירה, המומנטום של ההיכרות בינינו פשוט נהרס, ולכן, למרות שעברנו את מחסום החודש (בשן ועין..), החלטתי שאין ברירה אלא להפרד מיגאל.

זה לקח מספר ימים, אבל קבעתי להפגש עם יגאל, ולאחר שיחה ארוכה הסברתי לו שלמרות שאני חושב שהוא מדהים - זה כנראה לא יעבוד בינינו. וזה לא הוא, זה אני (שקר לבן?). זה היה נורא. 

גם כי היה לי חבל על יגאל, וגם - כי זה לא נראה לי מתאים לי. אני, שדוגל בשיפוט לפי אופי ולא יופי - זורק בחור כי יש לו פגם אסתטי קטן?

אבל את הקשר עם יגאל זה כבר לא הציל, ולכן נאלצנו להפרד לשלום בנשיקה אחת קטנה (ובלי לשון...).

ילדים, אם אתם מתעוררים, הציפורים מזמרות בחוץ ואתם שרים איתן בקולות - כנראה שאתם תקועים בסרט של דיסני. הבאסה עם סרטים של דיסני היא לא שהגיבורים עשויים להתחיל לשיר בכל רגע, וגם לא שהסופים תמיד טובים - הבאסה האמיתית היא שהם נגמרים. ואז כל מה שנשאר לכם ביד זו קלטת וידאו ישנה ומתפרקת והחיים האפורים שהיו לכם לפני שהתחלתם בצפיה.

אז אחרי שלושה דייטים עם קובי - הייתי די בעננים. אמנם רק בדייט השלישי באמת יצא לנו להתנשק, אבל הבחור המיס אותי בדרכו הדתית והמיוחדת. אז לאחר הלילה אצל קובי חזרתי לבסיס, רכוב על ענן של צמר גפן מתוק. קובי הזהיר אותי שהוא אמור להשתתף בכנס באותו השבוע, ולכן לא יהיה לו יותר מידי זמן - ולכן התאפקתי לא להתקשר ולהציק לו יותר מידי. למרות שלמעשה זה כל מה שרציתי לעשות...

עבר יום ולא שמעתי מקובי שום דבר, למחרת גם לא - החלטתי לשלוח לו סמס, אולי הזאב הרע פגש אותו ביער... מה רבה היתה תדהמתי כשגם עכשיו לא קיבלתי תגובה! הייתי מתקשר למשטרה, אבל לא היו לי מספיק פרטים. אז במקום זה החלטתי להתקשר למחרת בערב, רק כדי לוודא שהכל בסדר. כמובן שהוא סינן אותי - "טוב, הכנס הזה כנראה ממש עמוס" חשבתי לעצמי.

הערה קטנה, ילדים, כדי שלא תחשבו שאביכם הוא איזה פסיכופת או משהו, בכל השבוע שלפני אני וקובי היינו משוחחים בטלפון מידי ערב. ולא סתם שיחת מה נשמע אלא שיחה ארוכה של רבע שעה עד חצי שעה. אולי התמכרתי... בכל מקרה, לא שמעתי מקובי עד לפני הסופ"ש, שאותו סגרתי בבסיס. הוא סיפר קצת על הכנס הזה, אך נשמע מעט מרוחק. ייחסתי את זה לעייפות מהשבוע...

לאורך סוף השבוע כמובן שלא שמעתי ממנו כי הוא דתי והכל, אבל גם בימים שלאחר מכן המצב לא היה מזהיר. אני חושב שבצהרי יום שלישי קיבלתי ממנו טלפון, בצהריים - כמה חריג. הוא היה נחמד, כהרגלו, אבל מהר מאוד הוא ניגש לעניין (ולא "חתך לנקודה". מה זה בכלל אומר "חתך לנקודה"!??!?).

"היה לי ממש נחמד איתך בכל הדייטים האחרונים. אתה חכם ומצחיק וממש כיף לדבר איתך"

"תודה, גם אתה די בסדר" עניתי בגיחוך

"אתה יודע שאני אמור לעבור עוד חודשיים לבסיס במרכז"

"כן..." עניתי. דיברנו על זה כבר כמה פעמים בעבר.

"וגם אתה הרי אמור לעבור בקרוב, אחרי הטיסה שלך לחו"ל"

"עד כאן צדקת בעובדות!" ניסיתי לשבור את הקרח בהלצה לא מוצלחת

"אז... אז חשבתי שאולי ניקח איזה פסק זמן, כי בינתיים זה די קשה לבנות קשר כשאתה סוגר בבסיס ואנחנו לא יכולים להפגש"

"למה זה קשה?" עניתי בתמימות.. "אני לא סוגר כל כך הרבה, ואתה בעצמך אמרת שזה אמור להשתפר בקרוב!"

"כן אבל אתה טס ליותר מחודש! מה אני אמור לעשות בינתיים?"

פה לא ממש ידעתי איך להגיב... אז שתקתי.

"בקיצור, למרות שהיה לי ממש נחמד עד עכשיו, אני מציע שניתן לעצמנו קצת זמן"

"טוב.. אם זה מה שאתה רוצה. אבל אני חושב שחבל, כי היה לי גם ממש כיף איתך עד עכשיו" אני שונא להתחנן. וגם במקרה הזה לא ראיתי בכך צורך, למרות שהוא היה דג שווה במיוחד.

את שאר השיחה העברנו בכמה דברי נימוסין - ולפני שהבנתי מה קורה, הבנתי שאני לבד.

ילדים, לפעמים הייתי מת לקבל את היכולת לראות סיטואציה נוכחית בדיעבד. איכשהו כשמסתכלים אחורה הדברים נראים אחרת לגמרי - או שהם לא חשובים פתאום, או שמבינים אותם אחרת ממה שהם נראו בזמנו. קובי זרק אותי בשיחת הטלפון הזו. אבל הוא זרק אותי בצורה מאוד מנומסת וחיננית. כל כך מנומסת וחיננית שאני בכלל לא הבנתי שהוא זרק אותי (כי מה זה בכלל "פסק זמן" עם מישהו שיצאתם איתו לשלושה דייטים?!). תזהרו מזה, ילדים, זה מצב די פאתטי - אבל האשם המרכזי הוא קובי לטעמי. הוא ניסה להיות נחמד, ובדרך הוא שבר את ליבי.

בסיום השיחה הייתי חודש לפני הטיסה לחו"ל, שאחריה - כך דמיינתי לעצמי, ארים טלפון לקובי ונמשיך לצאת בדיוק מהנקודה הרומנטית בה הפסקנו. ואחרי זה - חתונה, ילדים ומי יודע מה עוד!

חוץ מזה - עברה כבר שנה ושוב המצעד. היה כיף! אפילו אבא נהנה...