איך פגשתי את אבא

ילדים, כבר סיפרתי לכם לא פעם שדייטינג הוא עסק טריקי, קודם כל - למצוא את הבחור הנכון. עכשיו, כנראה יש לא מעט בחורים נכונים (אני ממש לא מחסידי "האחד"), אבל למצוא את הבחור הנכון בזמן הנכון? זה בהחלט אתגר רציני...

את רן הכרתי באטרף, בלילה אחד של בדידות. רן היה בחור מאוד שונה משאר הבחורים שנתקלתי בהם באתר - קודם כל כי הוא היה בארון, שנית כי הוא נשמע בערך כמוני. כן כן, דמיינו לעצמכם שיום אחד אתם משוטטים ברשת ומתחילים לדבר עם עצמכם! אותו הומור, אותם תחומי עניין... זה פחות או יותר מה שקרה שם. רק שרן היה הרבה פחות מנוסה ממני (למעשה, הוא יצא רק עם בחור אחד אי פעם), והרבה יותר ביישן... (ובארון כבר אמרתי?).

אז בגדול אני ממש לא מאלה שיסננו מישהו כי הוא בארון, בטח לא כשהוא נשמע כמו החצי השני שלי - אי לכך החלטתי לתת לרן צ'אנס ועברנו כלאחר כבוד לדבר במסנג'ר. השיחה כמובן זרמה כמו אמריקאית שיכורה ב"תגלית", ולמרבה ההפתעה גילינו ששנינו משרתים באותו הבסיס. אם אתם חושבים שזה פרט חיובי - חשבו שוב. רן היה ארוניסט גדול - ולכן המחשבה שאולי אתקל בו בצבא בוודאי שלא הרגיעה אותו. בכל מקרה אני הייתי נחוש שלא לוותר על המציאה הזו ולכן התחלתי לשדל אותו להחליף תמונות. למרבה ההפתעה אחרי משהו כמו יומיים-שלושה של שיחות הבחור התעשת והחליט לשלוח לי את התמונות שלו. להגיד שהן היו ברורות יהיה שקר, אבל מרחוק הוא נראה חמוד מאוד...

זה הספיק, הפור נפל, החלטתי להזמין אותו לדייט. כמובן שהוא לא הסכים מיד (והיו לו שלל תירוצים, שאני לא בדיוק הטעם שלו וכל מיני דברים בסגנון), אבל בסופו של דבר קבענו להפגש. רן התגלה כבחור חמוד עד מאוד, כך שהתמונות לא שיקרו. הדייט עצמו היה קצת מוזר, ניכר היה שרן מאוד נבוך ואני רק ניסיתי לגרום לו להיות נינוח יותר. רציתי לעשות איתו את המסלול הקבוע של בית קפה + טיול רגלי, אבל הוא לא ממש רצה בית קפה. אז פשוט טיילנו לנו ברגל... מה שכן, ככל שעברו הרגעים הרגשתי יותר ויותר פרפרים בבטן. הבחור היה ממש חמוד, נראה טוב, לא חסר לו כלום - רק קיוויתי שכל העניין יהיה הדדי. מאוד התלבטתי כשהגענו לשיאו של הערב האם לנסות לנשק את רן, אבל דווקא ברגע המפתח (במקום יחסית מבודד) הופיעו פתאום אנשים שהרסו את האפקט. איכשהו גם לא הייתי בטוח מה קורה אצל רן - האם אני מוצא חן בעיניו? האם הוא בחרדות מכל עניין הדייט בציבור? מה עובר לו בראש? במקום נשיקה המשכתי לדבר איתו, והשיחה היתה מרתקת.

הדייט הסתיים לו בלחיצת יד חברית וב"נדבר" המסורתי. רק שהפעם, מה אתם יודעים, שנינו באמת התכוונו לזה! וכך אכן היה - ביומיים הבאים התכתבנו הרבה, ושוחחנו קצת גם בטלפון והוחלט שנפגשים שוב. רן בדיוק היה בתחילתה של תקופת מבחנים באוניברסיטה, כך שקשה לומר שהתזמון היה טוב, אבל הוא התעקש שהוא רוצה לראות אותי ולכן קבענו להפגש בערב בנמל תל אביב (שהיה פחות או יותר באמצע הדרך בשביל שנינו). גם הפעם התכנית האומנותית היתה טיול ושיחה, וממש לא היתה לי בעיה עם זה (זה אפילו היה די כלכלי, ולא היינו צריכים להסתבך עם בעיית ה"מי ישלם על מי?" שמידי פעם צצה בדייטים בין גברים). דיברנו על המון נושאים, וככל שעבר הזמן הרגשתי שאני יותר ויותר מחבב את הבחור, ושיש לנו כל כך הרבה במשותף שזה קצת מפחיד. חלקנו חוויות ילדות, שיחות על לימודים, חברים, תחביבים...

בסוף הערב הגענו למכוניות שלנו בחניון, ולמרות שרציתי מאוד לנשק את רן הבנתי שבמקום ציבורי זה לא יעבוד. לכן חיכיתי שהוא יציע שאכנס לרכב שלו ושהוא "יסיע אותי לרכב שלי" (שחניה דקה הליכה משם), וכמובן שאחרי ששנינו נכנסנו לרכב הדבר המתבקש היה נשיקה. אין ספק שהבחור נישק מעולה והעניינים התחילו להתחמם... יחד עם העניינים עלה גם מפלס החרדה של רן, ולכן החלטנו לנסוע באוטו שלו לחניון נטוש יותר כדי שנוכל לקבל קצת פרטיות. משמצאנו נקודה מספיק שוממת, המשכנו להתנשק (האמת היא שהופתעתי מכמות התשוקה שהיתה שם, אבל אני מניח שזה היה בדיוק כמו שקרה לי כשיצאתי לראשונה עם בחור), ומתישהו הוחלט שיהיה הרבה יותר נוח במושב האחורי. כדי שלא תטפחו תקוות אספר לכם שלרן היה אמנם אוטו משלו, אך הוא היה די פצפון, וכך נדחסנו לנו למושב האחורי - כשלפחות אין אמברקס שמעיב על העניין. 

בשלב מסויים העניינים כל כך התחממו שנשכבתי על הגב על המושב האחורי, כשהראש שלי נשען על מסעד הדלת (איפה שהכפתור של החלון החשמלי..) בתור כרית, והרגליים שלי בצד השני של הרכב. לא בדיוק נוח, אבל זה לא הפריע לי באותו רגע - כאשר רן מעלי ואנחנו ממשיכים להתנשק, להתחבק, להתלטף ולגלות אחד את השני. זה נמשך לא מעט זמן, אבל לא לדאוג - הבגדים נשארו עלינו. למרות שזה היה קשה.

בשלב מסויים הרגשנו שכבר קצת מאוחר, ושרן צריך לקום למחרת ללמוד למבחן, ולכן החלטנו לסיים את הערב, איך לא, עם עוד נשיקה טובה ועסיסית. למרות הביישנות הראשונית שלו, רן היה מוצלח מאוד בכל נושאי המגע... 

זה היה ערב מדהים, כזה שאני אזכור עוד הרבה שנים, ורן היה משהו מיוחד. משהו עמוק בפנים גרם לי להרגיש שזהו, אפשר לנשום לרווחה. מצאתי את אבא. הוא מושלם - נראה טוב, אינטליגנטי, מוצלח בנשיקות. מה עוד צריך?

ילדים, ספר חוקי ההיכרות של אביכם נכתב בדם. או לפחות ביזע ודמעות, אחרי המון דייטים כושלים ומסוכנים. טוב, לא באמת, יותר כמו אחרי קצת מחשבה והגיון בריא (שהבאתי מעולם הסטרייטים). ולכן חשוב מאוד לפעול על פיו. אך למרות ההקדמה המאיימת הזאת, חשוב גם לא לקחת את החוקים לאקסטרים, אחרת אתם עלולים לפספס את המטרה.

את ירדן הכרתי באטרף, אתר היכרויות הגייז הידוע לשימצה. ירדן היה עוד הצלחה של שיטת הסינון הפסיבית שלי. נו אתם לא זוכרים?

שיטת הסינון הפאסיבי אומרת "תזרעו פתיונות בכרטיס שלכם והדגים כבר יגיעו", אין צורך לעבור על כל הכרטיסים באתר.. גם ככה 99.99% מהם לא רלוונטיים. מה זה פתיונות? חלקים קטנים מהאישיות שלכם שאולי יעשו את זה למישהו אחר, מטבע הדברים הם חייבים להיות בצורת מילים - ציטוט משיר או ספר, משפט מתוחכם וכו'. אגב, אם כולם יעבדו בשיטת הסינון הפאסיבי - כנראה שהאתר יחדל מלהתקיים, אבל למזלנו יש שם לא מעט מסננים אקטיבית. ולא רק מסננים.

בכל מקרה, איפה הייתי? אה כן! ירדן פנה אלי אחרי שהוא ראה ציטוט משיר שכתבתי בפרופיל. לא שיר טראשי ושחוק, אלא משהו יותר מתוחכם כמובן. ככה אתם מכירים אותי ילדים?

מהר מאוד עברנו לדבר במסנג'ר, כי תחלופת ההודעות הראשונית עבדה טוב יחסית. ירדן היה מושבניק, וגם סטודנט לתואר ראשון - למד ביום ועבד במשק בלילה, או משהו כזה. הוא גם היה מאוד בארון, וכשאני אומר "מאוד" אני מתכוון לזה שאף אחד לא ידע שהוא הומו (חוץ מכמה חברים וירטואליים שלא נחשבים כל כך). נכון ילדים, לצאת עם ארוניסטים זה תמיד בעייתי ומסובך - אבל אביכם היה בתקופה סלחנית, ולכן נתתי לחגיגה להמשיך.

בתקופה ההיא חזרתי יומיות מהצבא, ולכן גם כשהיינו צריכים לסיים את השיחה כדי ללכת לישון - היה אפשר בקלות להמשיך אותה למחרת. ובאמת, יום למחרת המשכנו בשיחה, והתחלנו להכיר אחד את השני לעומק. מקום מגורים, אחים ואחיות, תחביבים וגם סתם הגיגים של השעות הקטנות של הלילה. בגלל שירדן היה כל כך בארון היה לו די נוח שלא דרשתי ממנו באופן מיידי תמונה ולאט לאט הוא הרגיש יותר בנוח לחשוף את נפשו הארוניסטית בפני.

לירדן היה קשר אחד בלבד עם בחור לפני שהתחלנו לדבר, וגם הוא כנראה היה בוסרי למדי, כך שיותר מידי ניסיון לא היה לו. לא התייחסתי לזה בהכרח כמשהו רע, אבל זה בטח לא האיץ את העניינים.

כך המשכנו לדבר מידי ערב, שיחות ארוכות ונהדרות, מאתגרות, מצחיקות... ולאט לאט התחלתי לצפות לשיחות היומיות האלה. בשלב מסויים ירדן כבר הסכים שנחליף תמונות, והשד לא היה נורא כל כך - הוא נראה חמוד מאוד (למרות שאף פעם לא כדאי לשפוט לפי תמונות). השיחות האלה המשיכו, עד שלאחר שלושה שבועות של שיחות מידי ערב החלטנו שאולי הגיע הזמן להפגש. החלפנו טלפונים ודיברנו קצת.. השיחה היתה מעט מוזרה, אבל זה לא שאביכם טוב מידי בטלפונים בעצמו...

בכל מקרה, ירדן הציע להפגש בשישי בצהריים, כי זה היה הזמן היחיד שהתאפשר לו לקחת את האוטו. למרות כל מה שאני חושב על דייטים בשישי בצהריים, החלטתי להסכים לבקשה בצעד חריג. הרגשתי כבר די קרוב לירדן, וההתרגשות מלפגוש אותו לא אפשרה לי לחכות יותר מידי...

הזמן הגיע וירדן בא לאסוף אותי במכונית של ההורים שלו. מכונית די ישנה למראה, בתוכה יושב בחור מעט דומה לתמונות, אך הרבה יותר דומה לחוואי. זה לא שהוא חבש כובע בוקרים, אבל איכשהו בזיכרון שלי הוא כן...  בכל מקרה, הלכנו לשבת באיזה בית קפה מקומי ולקשקש קצת על הא ועל דא. הדייט עצמו זרם בצורה סבירה, אבל משום מה הרגשתי שזה היה יותר כמו קפה עם חבר ותיק מאשר דייט. פשוט לא הצלחתי להסתכל על ירדן בצורה רומנטית...

החשבון שולם, ירדן הסיע אותי בחזרה הביתה - ומבחינתי לא היה ספק, הושטתי יד ללחיצה ונפרדתי ממנו לשלום.

איך קרה שפגישה פנים אל פנים עם בחור שיש לי איתו כימיית-מסנג'ר מטורפת תהיה פחות מנגיעה בגן עדן? האם זה היה בגלל שישי בצהריים? האם בגלל שהוא נראה לא כמו שדמיינתי? האם בגלל צורת הדיבור שלו והשמיעה של הקול? או שאולי ההתנסחות שלא בכתב שהיתה פחות מתחכמת?

ואולי פשוט חיכינו יותר מידי זמן ופספסנו את המומנטום? כנראה שאף פעם לא אדע...

מה שכן למדתי מירדן זה שלמרות שאסור להתקדם מהר מידי (נגיד להפגש באותו הערב), אסור גם להתקדם לאט מידי - כי משהו בקסם מתפוגג. מה זה לאט מידי? תלוי מאוד בסיטואציה... עם אבא שלכם התקדמתי אולי הכי לאט שיש, ועדיין - זה הרגיש הכי נכון בעולם.

ילדים, כבר סיפרתי לכם שאי שם בעבר הדייטינג המפוקפק שלי לפני שפגשתי את אבא שלכם היתה לי פנטזיה לא ממומשת על בחור דתי. הפנטזיה הזו קרמה עור וגידים ממש רק כשהכרתי את קובי.

קובי לא היה אטרפיסט סטנדרטי בשום צורה, וזה אחד הדברים שהדליקו אותי כבר מהרגע הראשון. הוא היה עתודאי כמוני, ומבוגר ממני בשנתיים - כך שגם הוא היה בשלב השירות הצבאי. הוא היה מתוחכם בתגובות שלו, שנון, אינטליגנט - ואני רק חיפשתי מישהו כזה, שיהיה מספיק שטותניק כדי לזרום עם ההודעות הלא ברורות שלי, אבל גם מספיק חתן פוטנציאלי. קובי היה כל זה, ואפילו יותר. כן כן, הוא אפילו היה דתי.

אז מהר מאוד הבנו שיש על מה לדבר, והתחלנו להתקשקש במסנג'ר, ובין פלרטוט לחידה, בין משחק מילים לעקיצה, הפרפרים התחילו להתעורר. קובי לא סתם נקרא כל כך טוב, הוא היה כותב חובב. מהר מאוד מצאתי הרבה סיפורים קצרים שלו באתר "במה חדשה" (שפעם היה מאוד פופולרי לפרסום יצירות אישיות), והתאהבתי עד מעל הראש. הכתיבה שלו היתה כל כך טובה, כל כך מתוחכמת, כל כך מהוקצעת - אם הוא היה בסביבה ברגע בו סיימתי לקרוא את הסיפורים כנראה שהייתי נותן לו לעשות לי כל מה שירצה.

וכאילו כל זה לא היה מספיק, החלפנו תמונות - והבחור לא נראה כמו חבר מכוכב אחר, אלא כמו מישהו שהייתי מכניס הביתה בליל כל הקדושים ("תעלול או ממתק"?)... אז אחרי כמה שיחות ארוכות במסנג'ר, עברנו לשיחות בטלפון, ונכון שקובי היה אשף הכתיבה - אבל גם בדיבורים הוא לא טמן ידו בצלחת. השיחות איתו, ממש כמו ההתכתבויות איתו, היו משחק מוחות מרגש ומשעשע שפשוט לא רציתי שיפסיק. וילדים, מה בא אחרי שיחות טלפון מוצלחות? נכון! דייט ראשון...

אחרי כל כך הרבה מילים לא נשאר לי אלא לאזור אומץ ולהזמין אותו להפגש - והוא הסכים!

אז התלבטנו הרבה לאן לצאת בתל אביב (שנראתה כמו העיר ההגיונית לצאת אליה, היות שהיא בערך באמצע בין הערים שלנו - גם קובי גר עם ההורים), ובסוף הוחלט שנלך יחד לשבוע הספר העברי בחמישי בערב אחרי שאני חוזר מהצבא - כי הוא תכף נגמר ועוד לא יצא לנו. 

"וגם" קובי הוסיף, "ההורים שלי הכירו לראשונה בשבוע הספר..."

הפרפרים אצלי עלו הילוך. הוא מושלם.

אספתי אותו עם הרכב מתחנת ארלוזרוב, חיכיתי לו כמה דקות ואז האוטובוס שלו סוף סוף הגיע והוא ירד. סנדלי שורש וג'ינס כבר אמרתי? והתמונות אפילו לא עשו עימו חסד (כמו שקורה הרבה פעמים, אגב...). אין ספק שכבר מזמן לא פגשתי בחור עם פוטנציאל כל כך משובח. אז כן, הוא היה גם דתי, בשלב הזה עוד לא ידעתי אם זה מעלה או מוריד מכל העניין.

נסענו לאיזור כיכר רבין וחניתי שם (בחניה סודית שדורון לימד אותי עליה), ומשם הלכנו לכיכר עצמה שהיתה מלאה בדוכני ספרים. הסתובבנו בין הספרים, פותחים מידי פעם איזה ספר ומדפדפים באקראי, קוראים את התקציר בכריכה האחורית, לא מדברים יותר מידי. בשלב מסויים החלטנו שזה קצת מיצה את עצמו, ואפילו שאף אחד מאיתנו לא מצא ספר לקנות - המשכנו הלאה. אני חשבתי לתומי שנמצא לנו איזה בית קפה נחמד ונשב בו לקשקש קצת, אבל לקובי היו תוכניות אחרות בשבילנו. הזכרתי כבר שהוא היה דתי? מסתבר שלהיות דתי ולצאת לבלות בתל אביב זה לא כל כך פשוט. לך תמצא בתי קפה כשרים (היום זה עוד איכשהו סביר, אבל פעם זה בכלל היה בלתי אפשרי).

"מה דעתך ללכת לשבת על החוף?"

שאל קובי בשובבות. לא ידעתי מה הוא זומם, אבל ידעתי שאני רוצה להיות שם...

"נשמע טוב!"

עניתי.

כך התחלנו את דרכנו מככר רבין ועד לחוף הים, מפטפטים לכל אורך הדרך - על החיים, על הצבא, על חברים. עברנו על פני סופרמרקט ולפתע קובי עוצר ושואל בטון ערמומי:

"מה דעתך על גלידה על החוף?"

נראה לכם שיכולתי לסרב?

אז קנינו גלידה, Ben and Jerry's וניל עוגיות - הידעתם שהיא כשרה? מצויין! זה אומר שקובי יכול לאכול אותה.

הגענו אל חוף הים ומצאנו לנו נקודה נוחה על החול, לא רחוק מכמה זוגות אחרים שביקשו להתבודד (אבל גם לא קרוב מידי...). קובי הוציא את מיכל הגלידה מהשקית ופתח אותו, ורק אז חשבתי שאין לנו באמת איך לאכול את הגלידה. שניה אחר כך קובי שלף מהתיק שתי כפות (חלביות כנראה).

הממזר תכנן הכל מראש!

כמובן שבאותו רגע הוא היה בעיני קוסם, וכך אכלנו שנינו מיכל גלידה שלם (טוב, כמעט, עד ששנינו רצינו להקיא בערך) על חוף הים תוך כדי שאנו חולקים פרטים אינטימיים מחיינו. השיחה זרמה כרגיל, ונראה שסוף סוף נפשי המתחכמת מצאה לה נפש מתחכמת תאומה.

ככה שנינו יושבים על החוף, בחול, די קרובים (בכל זאת, גלידה קרה, וגם הלילה לא היה כזה חם) - נשמע כמו סיטואציה אידיאלית לנשיקה לא? אבל קובי לא יזם כלום. ביום רגיל, זה ממש לא היה מפריע לי, דון ז'ואן שכמותי, והייתי עט לקרב, אבל אצל קובי היה פרט אחד שונה מכל השאר - הוא היה דתי. לא היה לי הרבה ניסיון עם בחורים דתיים, ולמען האמת לא ממש הצלחתי להבין איך כל הנושא של דת והומואיזם מתחבר אצלו. מצד שני, גם לא רציתי להעיב על הדייט הראשון עם כל מיני שאלות הרות גורל ולכן שתקתי. שתקתי ולא נישקתי.

הזמן חלף בהנאה מרובה, ומתישהו קובי הסתכל על השעון וראה לתדהמתנו שכבר די מאוחר, ושאם לא נזדרז מאוד הוא עלול לפספס את האוטובוס האחרון שלו הביתה (פעם לא היו "קווי לילה"...). אז זינקנו חיש מהר על רגלינו ועשינו את הדרך חזרה מחוף הים עד לחניון בככר רבין (מרחק לא מבוטל כלל) בזמן שיא. נסעתי מהר, והגענו ממש שניה לפני שהאוטובוס יצא. קובי הסתכל עלי, הודה לי על הערב, ולפני שהספקתי לחשוב "איך אני מביא אותו למצב נשיקה באלגנטיות?", הוא כבר נעלם מהאוטו שלי אל האוטובוס והאוטובוס יצא לדרכו.

אז כן, שברתי את אחד הכללים המרכזיים שלי בדייטינג - אם מצפים לדייט שני עדיף שתהיה נשיקה (בכל זאת אומרים שאביכם לא רע בנישוקים) בסוף הדייט הראשון, אבל כל כך נהנתי בדייט הזה שאיכשהו הכל התערפל. קובי היה משהו מיוחד, ואחרי שהוא יצא הרגשתי את האדרנלין זורם בכל הגוף, ואת הדגדוג הזה בבטן שמסמן "תפסת ברשת דג מיוחד".

התחלתי לנסוע הביתה, ולא עברו 3 דקות וקיבלתי שיחה מקובי. 

"היי גיא!"

"היי קובי... מה קורה? אני מקווה שלא פספסת את האוטובוס..."

"שאני אפספס?! הגעתי ברגע האחרון"

"יופי!"

"מה אתה עושה מחר בבוקר?"

"אתה יודע, יום שישי... אז אמממ ישן?"

"מעולה. בא לך טיול?"

דייט שני? כל כך מהר? ועוד טיול?

זה היה ממש נגד הפרוטוקול, אבל ידעתי שאני חוזר לצבא בתחילת השבוע וממש התחשק לי לפגוש את קובי ואולי אפילו להצליח לנשק אותו...

אז הסכמתי.