איך פגשתי את אבא

לקוראי הנאמנים - שנה טובה ומתוקה, מקווה שתזכו להתקרב השנה עוד טיפה לפסגת שאיפותיכם.

החגים הם הזדמנות מצויינת לחשבון נפש. אבל יותר מזה - הם הזדמנות מצויינת לנסיעות לחו"ל ולכתיבת פוסטים בבלוג. וזה בדיוק מה שאני ואבא מתכוונים לעשות! (זאת אומרת, שנינו נטוס לחו"ל, ואני אכתוב איזה פוסט שיפורסם בקרוב).

בקיצור, אחרי פגרת הקיץ - היכונו לעוד פרקים.

שנה טובה!

גיא

ילדים, אני חייב לעצור לרגע את הסיפור כדי לדבר איתכם על מצעד הגאווה.

כמו שאתם יודעים, אביכם מעולם לא ממש היה טיפוס של נוצות, משאיות, מצעדים, או כל אסוציאציה אחרת שעולה למי שחושב על מצעד הגאווה. אבל בכל זאת אנחנו מקפידים להשתתף במצעד כמשפחה מידי שנה.

למה? כי זה חשוב.

כשאביכם היה צעיר (עוד לפני שפגשתי את אבא), מצעד הגאווה היה אירוע קטן ופרובוקטיבי, והשתתפו בו רק כמה מאות אנשים. היה מאוד נוח להתעלם מהמצעד, היה גם מאוד נוח לסלוד מהמצורעים האלה שצועדים כדי לנקר לכולם את העיניים, עירומים - או גרוע מכך - לבושים בבגדי נשים מזוויעים. חבורה של סוטים שמנסים לעשות דווקא לכל שאר העולם.

כיום, כשמצעד הגאווה מונה מעל 100,000 איש - קצת קשה להתכחש אליו. במיוחד כשבין הצועדים אפשר למצוא אנשים מכל קצוות הקשת - גייז, סטרייטים, רווקים, זוגות, משפחות, גבוהים, נמוכים, שחורים, לבנים, צעירים, זקנים - חגיגה לעיניים. אז כן, עדיין יש פרובוקציות - כי איכשהו ככה זה עם הומואים. עד שהם עושים את המעבר מההכחשה וההסתרה ללהיות גאים במי שהם - הם לוקחים את זה עד הסוף. אבל יש בחופש הזה - להיות מי שאתה רוצה, ללבוש מה שאתה רוצה, לזוז איך שאתה רוצה - משהו משכר. אני תמיד רואה אותם ועולה בי חיוך, כי אולי אני עצמי לא רואה צורך לעשות את זה כדי להרגיש חופשי - אבל אני מלא הערכה אל כל מי שעושה זאת וגאה במי שהוא.

מצד שני, כמו שאתם יודעים ילדים, הרוב המוחלט של הצועדים הם אנשים כמוני וכמוכם, אולי בלי חולצה, אולי עם דגל - מסוג התמונות שהתקשורת אף פעם לא תטרח לשדר כי זה פשוט משעמם.

בתור הומו, אני מאמין שלהגעה למצעד, לפחות פעם אחת, יש משמעות גדולה מאוד. לא רק ההתרשמות בעיניים ממה שלא מצליח לעבור בתקשורת, אלא גם צליחה של שלב מאוד משמעותי בקבלה העצמית שלך - כן, אני הומו, וזו הקהילה שלי, אני חלק ממנה! 

אני זוכר שכהומו טרי שבא לראשונה למצעד בתחילה היו החששות של

מי הולך לראות אותי פה?

האם מחר תופיע תמונה שלי בעמוד הראשי של מעריב?

הולכים להטריד אותי מינית?!

אבל מהר מאוד הבנתי שיש כל כך הרבה אנשים במצעד, שמי יתעניין בלצלם בחור פשוט עם טי-שירט וג'ינס לעיתון? הסיכוי לפגוש אנשים מוכרים לא גבוה במיוחד, וגם ככה אם הם פה זה אומר עליהם משהו, והטרדה מינית? לא באמת..

זו גם אחלה דרך לקבל ביטחון עצמי בגיידר שלכם (הנה הבחור מהעבודה שתמיד חשדתי בו) 

אפשר לשחק משחקי התחמקות (האקס שלי עם החבר החדש שלו בשעה 2)

לראות פרצופים מוכרים (הנה ההוא שיצאתי איתו פעמיים ואז התחיל לסנן אותי!)

ויש כאלה שאפילו התחילו איתם (תגיד, אבא שלך גגן?)

ולמרות כל הכיף, עדיין הרבה אנשים בארץ ובעולם סולדים מאנשי הקהילה ומהמצעד, ואף רוצים לפגוע בהם. אירוע הרצח בבר-נוער לא ישכח במהרה - יש אנשים שמוכנים להרוג הומואים, והמצעד מהווה הזדמנות נוחה במיוחד למטרותיהם. הפחד הזה מובן ומוצדק, אבל המנעות מהמצעד רק תבטיח את ניצחון האנשים האפלים האלה. אסור לנו להכנע לפחד.

הסלידה הזו מאיתנו היא בעצם הסיבה שכל כך חשוב לי שנלך למצעד כמשפחה, בכל שנה. זה משדר מסר לא רק לשונאנו (שכנראה לא ישנו את דעתם בגלל המצעד) אלא בעיקר להומואים רבים שעדיין בארון, או לא בטוחים בזהותם המינית. זה ממש בסדר להיות הומו ויש מאות אלפים כאלה בארץ!

המצעד מעלה בכל שנה לשיח הציבורי שאלות חשובות שראוי שיעסקו בהן - הלגיטימציה של אנשי הקהילה להקים משפחות, החקיקה בארץ ועוד, וגם לשם כך טוב שהוא שם.

כי עד שלא תושלם חקיקה שוויונית, ועד שלא נוכר כחלק שווה זכויות בחברה הישראלית - לא נפסיק לצעוד. ובכל שנה חייב לגדול מספר הקולות ולהתעצם - עד שנביא את השינוי.

מה שכן ילדים, כמו שאני ואבא תמיד מזכירים לכם במצעד - שימו קרם הגנה ושתו מים. והרבה!

חג גאווה שמח!

ילדים, אני חייב לעצור לרגע את הסיפור כדי להסביר לכם כמה דברים על משפחה. היום זה נראה לכם מאוד טריוויאלי שיש לכם אבא ואבא, ולא אבא ואמא למשל - אבל פעם, לפני לא הרבה שנים - זה בכלל לא היה המצב. אני זוכר שאחרי שהכרתי את אבא שלכם יצא לי לבשר לדוד רוני שאני ואבא שלכם החלטנו לעבור לגור יחד בדירה משלנו. אמנם היו עוד כמה חודשים טובים עד שזה יקרה, אבל עצם ההחלטה מאוד ריגש אותי בזמנו.

דוד רוני היה קצת המום מהבשורה, כי כמו שאתם מכירים אותו, מאז ומתמיד הוא היה קצת הומופוב. אז לאורך היכרותינו רבת השנים בדרך כלל חסכתי ממנו את התיאורים על הדייטים האינסופיים שלי בדרך לאבא. על אבא שלכם הוא ידע כמובן, אבל מעולם לא התעניין יותר מידי, וגם עד אז עוד לא הצלחתי לגרום להם להפגש ולדבר ברצינות. רוני שאל אותי למה אני לא עובר קודם עם שותפים (תכננתי כבר זמן רב לפני לעבור לתל אביב עם דודה הילה), עד שאביכם יתבסס ויוכל לעזוב את בית הוריו. הסברתי לו שהמניע המרכזי להשאר כרגע בבית ההורים הוא מניע כלכלי. צריך לחסוך כסף.

רוני גיחך ואמר שהוא גר בחוץ, מחזיק רכב, ועדיין חוסך כסף. חייכתי והסברתי לו בנימוס שהוא צריך פחות חסכונות, כי מה לעשות - הוא לא הומו. ובפעם האחרונה שבדקתי, ילד זה עניין יקר.

באותו הרגע נראה כאילו העיניים של רוני יצאו מחוריהן.

"ילדים אמרת?!?! אתה חושב על ילדים???"

"בוודאי" עניתי, "מי לא רוצה ילדים?"

רוני החל לגמגם משהו על זה שהומואים הם הומואים, ולא אמורה להיות להם משפחה.

באותו רגע קצת התעצבנתי. לא על רוני, אלא על הבורות שרוני הפגין. אז נכון, הקהילה הגאה דוגלת בלהיות סובלניים לכל אדם באשר הוא, וכן, יש את אלה שמעדיפים להחליף כל לילה בחור (או בחורה), יש את אלה שסולדים מכל מוסכמה חברתית הקשורה במשפחה, יש גם את אלה שעוד לא החליטו או שמצאו סידור ביניים.

אבל כמו שאתם יודעים ילדים, גם אני וגם אבא קצת old fashion. לכן היינו נחושים בדעתנו לעבור במסלול הסטנדרטי של כל משפחה בעולם, החל מזוגיות מבוססת, דירה משותפת, חתונה, וכן - גם ילדים. היינו נחושים לגמרי לגרום לזה לקרות, למרות שזה לא היה קל בכלל. המסגרות החוקיות והחברתיות של פעם דרשו הרבה כסף, הרבה מאמץ ובעיקר - הרבה מאוד כח רצון.

ובחזרה לרוני, הוא לא כל כך ידע מאיפה זה הגיע, אבל ברבע שעה שלאחר מכן פרטתי לו את התוכנית שהיתה לי אז לחיים משותפים עם אביכם. תוכנית שהתחילה להתגבש כבר בדייט השלישי או הרביעי עם אביכם, כשצעדנו לנו בנמל תל אביב. אביכם סיפר על ידיד של חברה שלו שמנסה להביא עכשיו ילדים. זה הוביל אותנו לדון בסוגי ההורות האפשריים עבורנו, זוג הומואים שרוצה ילדים - אימוץ (שקשה מאוד לזוג גברים מנקודת הראות של הרשויות), הורות משותפת עם זוג לסביות (פתרון פשוט ואלגנטי מבחינה חוקית, אבל לילד יש שתי משפחות, ובמקרה האידיאלי גם ארבעה הורים - נסו לתאם ככה חופשה), ופונדקאות (תהליך שעולה הרבה מאוד כסף, וגם לו יש סיבוכים חוקיים מסויימים). אני ואביכם נטינו כבר אז לפונדקאות, מה שהצריך מאיתנו להתחיל לחסוך כבר בגיל צעיר. (אבל זה היה שווה כל שקל, ילדים)

רוני המשיך להיות המום, הוא לא הבין איך פתאום חלקתי איתו מחשבות כל כך רציניות על העתיד. היינו יחסית צעירים, ועוד אף אחד מאיתנו לא היה בדרך למשפחה, באמצע שנות ה-20 שלהם, רוב האנשים עוד לא טרחו להקדיש לכך זמן. אבל כמו שאתם יודעים, ילדים, אביכם תמיד הצטיין בתכנונים - ומבחינת המשפחה לפחות, העתיד היה מסודר ומאורגן. רוני סיכם שזה הדבר הכי מדהים שהוא שמע בכל החודש האחרון.

באותו ערב תיארתי את התדהמה של רוני לאביכם כאילו פקחתי את עיניו לעוד מימד שהוא לא ידע על קיומו. ובאיזשהו מקום באמת ניפצתי לו את כל מה שהוא חשב שהוא יודע על הומואים, ועל משפחה. אני מקווה שלטובה - כי אתם יודעים כמה אנחנו אוהבים אותו היום.

אבל למה אני קופץ בזמן? הבטחתי לספר לכם איך פגשתי את אבא, ולכן אמשיך בסיפור.

בינתיים, לכל המשפחות באשר הן, יום משפחה שמח!