איך פגשתי את אבא

ילדים, כידוע לכם כדי להיות קצין בצה"ל, צריך לסיים את בה"ד 1. ואביכם לא בדיוק היה החומר הקלאסי של בה"ד 1, ולכן גם הסיום מבחינתו לא ממש בא בקלות, הוא היה צריך לרוץ שעות נוספות בשבילו. עד שפגשתי את אבא שלכם והוא לימד אותי שאפשר גם להנות מספורט. אבל זה לא ממש קשור לסיפורנו כרגע. איפה היינו? אה כן, דורון ובדיקת האיידס שלו.

אז כתוצאה מהמהלך של דורון, ולאחר מחשבות והתלבטויות, החלטתי ללכת ולעשות בדיקת איידס, בפעם הראשונה בחיי. זה לא כאב, אבל היה טיפה מביך. וגם הייתי צריך לשכנע את האחות שימסרו לי את התוצאות טלפונית - כי הצבא לא ממש איפשר לי להגיע למרפאה בזמני הפנוי לקבל אותן. כעבור שבוע טלפנתי והתוצאות כבר הגיעו - למרבה ההפתעה גם אני נמצאתי שלילי ל-HIV (אתם מכירים את אביכם ילדים, הוא לא מסתכן.. אבל תמיד כדאי להיות זהירים). הידד! אפשר להמשיך למלאכת הקודש . ואם כבר מדברים, כדאי לציין שדורון לא בדיוק נתן לאביכם להתקדם מהר במיטה, וזאת בלשון המעטה. הוא כן גיוון בכל מיני קונדומים בטעמים (למה שמישהו ימציא דבר כזה?!??!), אבל הבחור פשוט היה שווה, ולכן נתתי לו את הזמן להיפתח.

הימים חלפו להם וקורס הקצינים הגיע לסיומו. בימים האחרונים של הקורס הייתי עסוק בכל מיני תרגילי סדר ושקרים, ואיכשהו השיחות הקבועות עם דורון קצת התפספסו. החלפנו פה ושם איזה סמס, והודעתי לו מתי טקס הסיום - כדי שיבוא להיות גאה בי. כמה שעות לפני הטקס קיבלתי הודעה מדורון:

"אני מצטער, אבל בסוף לא מסתדר לי להגיע לטקס... המון מזל טוב!"

קשה לומר שלא הייתי קצת מדוכדך מההברזה הזו, אבל ידעתי שבה"ד 1 זה בסוף העולם ושדורון עובד בחצי משרה בנוסף ללימודים - ככה שזה היה די מובן. אבל מבאס, אין מה לומר. מה שהיה משמח הוא לסיים סוף סוף את הקורס, ולראות את כל בני המשפחה והחברים באים לשמוח בשמחתי!

למחרת עשינו את כל השטויות שעושים בסוף קורסים - ניקיונות, שיחות, שבירות דיסטנס - ובסוף יום מייגע עליתי על הרכבת בחזרה הביתה. כבר באותו ערב תוכננה מסיבת קורס מטורפת באחד ממועדוני השרון, וכמובן שאביכם לא יכול להחמיץ סיבה למסיבה, וגם הזדמנות להנות פעם אחרונה עם הרבה חברים מהקורס. הרכבת היתה עמוסה באנשים, זה היה חמישי אחר הצהריים, לרבות הרבה מהקורס, ופתאום קיבלתי סמס מדורון:

"רוצה להפגש היום?"

עניתי לו שהייתי שמח, אבל יש לי מסיבת סיום קורס ב21:00... ואז הוא ענה:

"זה ממש חשוב, אני רוצה שנדבר קצת... אם אתה רוצה אני יכול לבוא לאיזור שלך"
פעם הייתה תוכנת צ'אט שקראו לה ICQ, כשהייתם מקבלים הודעה חדשה היא היתה עושה "או או". זה בדיוק הקול שהתנגן לי בראש באותם רגעים. רק בהילוך איטי... זה לא נשמע טוב, דורון מעולם לא הגיע לאיזור שלי. זה אומר שמשהו ממש לא בסדר.

שאלתי אותו בכל זאת אם אפשר לדחות את זה למחר, אבל הוא התחיל לעשות מניפולניציות (מינפולציות פולניות - "אני לא יכול להכריח אותך...", "זה בסדר, אני אחכה לך פה בחושך..."). אז קבעתי איתו בבית קפה בקרבת הבית שלי, בידיעה שתהיה לי חצי שעה בערך לדבר איתו ואח"כ אני צריך לזוז למסיבה.

כשהגעתי לבית הקפה הוא כבר ישב שם, עם כוס קפה חצי גמורה (סיטואציה מוכרת?) ואז כבר לא היה לי צל של ספק בנוגע למה שעתיד להתרחש. חיבוק קריר, נשיקה קפואה, והתיישבתי מולו. זה היה מאוד קצר, הוא אמר שהוא רוצה לסיים את הקשר, שהוא כבר לא מרגיש אותו דבר, שזה לא אני - זה הוא. הרגשתי מרוקן. מעולם בעבר לא הייתי בצד שנפרדים ממנו, וזה בהחלט היה לא כיף. כאילו שאבו ממני את כל האוויר בבת אחת. ניסיתי להציע לו לשפר דברים, שננסה לתת לזה עוד צ'אנס - באמת היו לי רגשות כלפי הבחור, יותר מלכל בחור שהכרתי עד אז. אבל דורון לא נתן לי שום נחמה, הוא אמר שהחלטתו היא סופית וזה הכל.

בנקודה הזו יש שהיו נשארים לכוס קפה ולעשות "חיים שכאלה" על הקשר שנגדע בדמי ימיו, אבל אני העדפתי פשוט ללכת. לא היתה שום תועלת להמשיך לשבת ככה, מה גם שבאותו ערב היתה צפויה לי מסיבת סיום קורס, טיפה פחות שמחה עכשיו. החלטתי שלא אתן לשום דבר כזה להרוס לי את הערב, לפחות עד כמה שאני יכול.

אז נסעתי למסיבה, ורקדתי, ושתיתי, ואפילו עשיתי עיניים לכמה בחורים חמודים. הכל כדי לשכוח מדורון ומכל הטוב שפתאום נעלם מחיי. לא התכוונתי להמשיך ולהתחנן, גם לא האמנתי שבאמת נצליח להשאר ידידים, הפרק הזה בחיי תם. לא כעסתי על דורון, הנחתי שנפלנו במלכודת שלושת החודשים הראשונים - המשיכה פשוט התפוגגה לה. לפחות מהצד של דורון...

כעבור שבוע התחלתי קורס חדש - השלמת קצונה. שם כבר חיכו לי הרפתקות חדשות לחלוטין...

ילדים, לפעמים בחיים הכל נראה מסודר, ופשוט אין לכם שום יכולת להתלונן או סיבה לקטר. ככה נראו החודשים הראשונים עם דורון. סוג של חלום מתוק שאביכם פשוט לא התעורר ממנו.

אחרי הדייט הראשון המוצלח הגיע לו גם דייט שני, ואחריו הגיעו שלישי ורביעי. מכיוון שדורון גר בדירה לבדו במרכז תל אביב, ועוד עם רכב - האפשרויות היו כמעט בלתי מוגבלות. בית קפה או מסעדה - ואליו הביתה, סרט אצלו בבית, טיול רגלי קצר - או סתם לסיים יום ארוך אצלו במיטה. השיחות היו מצויינות, וגם במיטה לא ממש היו לי תלונות. אמנם אלי הביתה לא יכולתי להביא אותו (בכל זאת, סבא וסבתא היו די חשדנים...), אבל הייתי מורגל מיניב לנסוע בקביעות לתל אביב, ככה שזה לא הפריע במיוחד.

באותה תקופה אביכם התחיל בדיוק את קורס הקצינים, ולכן חזר רק בכל שבועיים הביתה לשישי-שבת, מה שלא נתן הרבה אפשרויות לתמרון עם דורון. אז בכל סופ"ש שני נפגשנו, לפחות פעם אחת. בין לבין, אביכם היה כמובן עסוק עד מעל הראש בקורס, אבל לא שכח כמעט בכל שעת ט"ש להתקשר לדורון, לספר לו איך עבר היום - וגם לשמוע איך עבר שלו, או לפחות להתכתב איתו קצת בסמסים כשהמצב היה דחוק.

הזמן עבר לו במהירות, ככה זה כשעסוקים (ונהנים...), הייתי מגיע אל דורון לדירה בשישי בערב, סחוט מעייפות של שבועיים, היינו מדברים, שוכבים קצת, ואז הייתי פשוט נרדם עליו. אני לא יודע אם הוא גם נרדם, ואני לא יודע אם זו היתה העייפות הצבאית, אבל דורון היה היחיד שבאמת הצלחתי להרדם איתו במיטה בקלות רבה. למרות כל זה, לא נשארתי לישון אצל דורון עד הבוקר, מכיוון שההורים שלי לא ידעו עלי כלום, והייתי צריך להחזיר את האוטו.

פעם אחת חזרתי הביתה מהקורס ביום חמישי, ודורון הזמין אותי לישון אצלו באותו ערב. לאחר הרבה מחשבות החלטתי להסכים, כי מאוד חיכיתי לישון איתו לילה שלם סוף סוף. הודעתי לאבא ואמא שאני הולך לישון אצל חבר (ולמזלי חינכתי אותם באותה התקופה לא לשאול שאלות...), לקחתי את האוטו ונסעתי לדורון. זה היה ערב נהדר, לקחנו סרט מהבלוקבאסטר וראינו יחד בסלון, ואחרי שהוא נגמר עברנו לחדר השינה. בסופו של דבר גם נרדמנו, ואני שמתי לי שעון מעורר ל7 בבוקר, כדי לרדת לקיוסק לקנות כרטיסי חניה (בכל זאת, תל אביבי אני לא - וגם לא לגמרי תכננתי את ההשארות הזאת עד הסוף).

אז כשצלצל השעון בבוקר אני זינקתי מהמיטה, ודורון נשאר לנמנם עדיין. כשחזרתי, עם עיתון ואחרי שדאגתי לכרטיסי חניה, והוא עדיין היה במיטה, זה הרגיש ממש כמו לגור יחד. בסוף הוא התעורר, התארגנו ויצאנו לטייל בתל אביב ולחפש מקום לאכול בו ארוחת בוקר. ככה טיילנו לנו בשעות הבוקר המאוחרות ביום שישי בתל אביב, כמו זוג אמיתי שנהנה מהחיים. אני חושב שאז בפעם הראשונה היה ברור לי מעל לכל צל של ספק מה אני באמת מחפש בחיים, ילדים - בן זוג אוהב, בית, ילדים - משפחה (ובסוף השגתי את זה... מה אתם יודעים). בסופו של הטיול גם מצאנו מקום לאכול בו, והמשכנו לטייל עד שכבר הגיעו שעות אחר הצהריים והגיע הזמן לשוב הביתה.

את החברים של דורון יצא לי להכיר פה ושם דרך יעקב, כך שגם איתם יצא לנו לבלות פה ושם. הכל התקדם ממש כמו שרצינו, ומכיוון שאני הייתי החבר הרציני הראשון של דורון, הכל הרגיש לו שונה ומיוחד, וגם לי. ממש אי אפשר היה להשוות למה שהיה קודם לכן עם יניב, האופי שלהם היה שונה לחלוטין וכך גם אופי הקשר. איכשהו עם דורון הרגשתי שזה נועד לעבוד. כבר היתה לנו השגרה שלנו, הרגשנו נוח זה עם זה, במיטה ומחוצה לה, בטלפון, בסמסים, גם כשזה היה מתקתק עד גועל - זה היה שם, וזה היה טוב.

תמיד אומרים שקשר טוב נמדד אחרי 3 חודשים. למה? כי פיזיולוגית אחרי 3 חודשים המוח שלנו מפסיק להפגיז את עצמו בהורמונים, והמשיכה המינית/חרמנות יורדת לרמות סבירות, יחד עם הרגשת ה"אההה אני בקשר! איזה כיף!", ופתאום רואים את פני הדברים האמיתיים. כזכור, עם יניב זה לא עבד לי - והרצון העז להפשיט אותו בדייט הראשון התגלה כסלידה עמוקה אחרי שלושה חודשים. אבל עם דורון לדברים היה קצב אחר, אמנם התשוקה היתה גדולה, אבל המפגשים שלנו לא סבבו סביב המין. זה רק היה בונוס, וגם זה לא קרה תמיד. קיוויתי שהפעם נעמוד במבחן ונמשיך לגמר. ואכן, כעבור 3 חודשים של קשר, בנקודה הקריטית הזו כשהמשיכה המינית מתחילה להתפוגג - דווקא לא חווינו משבר. מה שכן קרה אחרי 3 חודשים הוא שדורון הודיע לי יום אחד שהוא עשה בדיקת איידס ונמצא שלילי. זה כמובן שימח אותי מאוד, אבל גם גרם לי לשקול האם גם אני אמור לעשות בדיקה או להמשיך את חיי כאילו לא קרה כלום?