איך פגשתי את אבא

ילדים, אקסים הם דבר לא פשוט. כשטוב לך, קל מאוד לשכוח אותם, או אפילו לזכור ולצחוק עליהם, אבל כשפחות טוב לך - אתה מוצא את עצמך תוהה האם לא פספסת את האחד. פתאום כל הרגעים הלא נעימים בזוגיות, כל הויכוחים והמתחים - נעלמים להם, ואתה נשאר רק עם ערימה של זכרונות טובים והר של געגועים.

עם כל האקסים שלי ניתקתי קשר, אבל דורון היה שונה. אולי בגלל שהיו לנו עדיין חברים משותפים, אולי בגלל שלשם שינוי זה נגמר בגללו ולא בגללי (ואם זה היה תלוי בי עוד הייתי ממשיך...), ואולי כי סתם היתה לנו כימיה ממש טובה. אולי אפילו ראשיתה של אהבה. אז כשהגיע יום ההולדת של דורון והופיעה לי התזכורת ביומן, לא חשבתי פעמיים ושלחתי לו סמס חגיגי של "מזל טוב!", עם שפע ברכות ואיחולים.

ואמנם כעבור מספר דקות הגיעה הודעה חוזרת:

"תודה רבה! מה שלומך בימים אלה?"

מובן שהייתי חייב להשיב...

"שלומי מצויין, מה חדש אצלך?"

"אין יותר מידי חדש... יש איזה בחור?"

ומכאן גלשה לה שיחה סמסית שלא היתה מביישת פקצה בת 12 שמנסה להחליט בהתכתבות עם חברות שלה איזו חולצה לקנות. השיחה לא גלשה מגבולות הנימוסין ולמעשה אפשר לומר שהיתה שיחת חולין די סתמית.

מה רבה היתה תדהמתי לגלות כעבור מספר ימים את ההודעה הבאה מדורון:

"תגיד, אם תיאורטית הייתי מזמין אותך לדייט... יש סיכוי שהיית מסכים?"

זו היתה ישירות לא צפויה מצד דורון, ואפילו מפתיעה... התשובה שלי לא אחרה לבוא.

"תיאורטית כן... בפרקטיקה? תצטרך להזמין ולגלות..."

"אז רשמית אני מזמין אותך לדייט! מה אתה אומר?"

"יאללה! מתי ואיפה?"

כעבור מספר ימים בערב כבר מצאתי את עצמי שוב בדירתו המוכרת של דורון. להכל היתה תחושה קצת נשכחת ונעימה - הלובי, הכפתורים במעלית, דלת הדירה שלו, הרהיטים (שמאז עברו סידור מעט שונה...), דורון עצמו... הוא היה חתיך ומקסים כהרגלו, וכמובן שלא יכולתי לעמוד בפניו.

מצד שני זה היה מוזר, דייט ראשון, אני בדירה שלו, אבל הכל כל כך מוכר. האם כלום לא השתנה? ממשיכים מאיפה שהפסקנו? איך זה עובד בעצם בהזדמנויות שניות?

אז לא ממש ידעתי. כי מעולם לא יצא לי לחוות את זה... ונותר לי רק לשתף פעולה...

ככה אני ודורון חזרנו. היינו נפגשים כל שבוע בדירה שלו, מזמינים איזו פיצה, רואים איזה סרט - ממש אידיליה. הודענו לחברים המשותפים, יצאנו יחד מספר פעמים, והמשכנו בשגרת יומנו בדירה שלו.

כעבור שלושה חודשים של כיף, עצרנו לשיחה. זה לא היה דרמטי, זה גם לא היה מפתיע - זה פשוט היה מתבקש.

אז נכון, חזרנו, ואנחנו אוהבים אחד את השני, והמין נחמד (רק עם אבא שלכם למדתי מה זה מין נהדר), והכל טוב ויפה. אבל בעצם, לא התקדמנו לשום מקום. כל הפגישות מרגישות כמו שחזור של אותה הפגישה, ולמרות שאנחנו גייז - הקשר לא מתרומם.

בשיחה חלקנו את מה שהיה מובן לשנינו. כנראה שכששוברים כד חרס ומנסים להדביק אותו חזרה - זה לא נראה כמו המקור. קשה לשחזר קשר שבנינו בעבר, ולצפות ממנו שיהיה מה שנטשנו.

אז עם הרבה אהבה, הרבה בגרות, והרבה הבנה - אני ודורון נפרדנו פעם נוספת. הפעם הדדית. וזו היתה אולי הפרידה ההדדית היחידה שחוויתי בימי חיי, וזה הרגיש הכי נכון שבעולם.

מאז לא כל כך ראיתי את דורון. הוא צץ מאיזה שיח באחד הדייטים הראשונים עם אביכם (בסיטואציה אבסורדית שאספר עליה מתישהו...), אבל גם מאז לא ראיתי אותו. בכל מקרה הוא ללא ספק האקס ששמורה לו הפינה הכי חמה בלבי.

ילדים, אמרתי לכם כבר פעם שאני לא מאמין בהזדמנויות שניות. ובכן, לפעמים הן מגיעות גם בצורות מכוערות.

זה היה יום סטנדרטי לחלוטין, כשלפתע קיבלתי הודעה במסנג'ר - המוען היה לא פחות מאשר יניב, שהפך באורח פלא לאונליין (כנראה הוציא אותי פתאום מרשימת החסומים שלו). זה נשמע מאוד תמוה, בכל זאת עברו כבר שנתיים, אולי אפילו יותר מאז נפרדנו. לא כל כך התחשק לי לנהל איתו שיחה, אבל חשבתי שלמען ההגינות ולמען הימים הטובים שעברו נעשה את המחווה.

אני אחסוך לכם את הסמול טוק, יניב סיפר שמאז הפרידה הוא שינה לחלוטין את מסלול הקרירה שלו, עבר לגור במושב, רק היה חסר לשמוע שהוא לומד טאי צ'י וניזון רק מאורז לבן...

אבל כל אלה לא הפתיעו אותי כמו ההודעה הבאה שלו

"אתה יודע? לפעמים אני ממש מתגעגע אליך..."

"זה מאוד נחמד מצידך" - השבתי בסתמיות

"יש לך מישהו עכשיו?"

ידעתי שיש פה איזשהו מניע נסתר! מצד שני, לא היה לי מישהו באותו זמן, ולא ראיתי סיבה מיוחדת לשקר

"לא"

"מה דעתך להיפגש לקפה?"

אני יודע מה אתם חושבים ילדים. ולא, זה עדיין לא הרגע שבו כל העניין התחיל להיות מטריד. פה פשוט התחמקתי

"אני מאוד עסוק בתקופה הזו, בקושי יש לי זמן פנוי"

"אני ממש מתגעגע לגוף שלך.. להרגיש אותך"

כן, כאן זה כבר מתחיל להיות מטריד

"אולי תקפוץ אלי לדירה? אני מת להרגיש את הלחי שלך בין השפתיים שלי..."

וילדים, יניב לא באמת אמר "לחי"...

בנקודה הזו אני מניח שאם הייתם מסתכלים עלי הייתם רואים מבט של סנאי מבוהל וינשוף מופתע שחוברו להם יחדיו.

פה כבר לא נותר לי אלא לחתוך את העניין בתקיפות

"מצטער, זה נגמר, אני לא מעוניין בשום דבר כזה"

אבל מסתבר שליניב לא היה שום דבר להפסיד...

"חבל, רק שתדע לך שהסקס איתך היה הכי טוב שהיה לי..."

החזקתי את עצמי שלא ישתרבב לי איזה "אז אני מבין שמאז לא היה לך...", ופשוט נפרדתי ממנו לשלום.

בכל מקרה, ילדים, לעתים לרצון של אנשים לשחזר רגעים בעבר יש אספקטים קצת מטרידים. מצד אחד, זה מובן שבזמנים קשים חוזרים לרגעים טובים מהעבר, ומנסים להבין מה השתנה מאז, מצד שני - הרבה יותר השתנה מאז שאני ויניב היינו יחד. גם אם היינו חוזרים, זה לא היה גורם לחיים של שנינו להשתפר או לקשר להצליח.

מאותו היום לא שמעתי יותר מיניב, אולי מהמבוכה, אולי כי הוא התייאש ממני סופית.

ילדים, לפעמים הלב אומר כן והמוח צועק חמס. ככה זה היה עם רותם, כשהוא חזר על הברכיים לבקש ממני לתת לו עוד צ'אנס. אז למרות שעקרונית חשבתי שהזדמנויות שניות הן טעות רצינית, אחרי הרבה שכנועים מצידו החלטתי לתת לו עוד צ'אנס. לא לחזור חלילה, אלא לצאת לדייט אחד נוסף, ולאחריו נחליט מה יהיה איתנו.

אז קבענו להפגש לצהריים (כבר טעות אסטרטגית מצידו, כמו שאתם זוכרים), והוא אפילו בא לאסוף אותי מהבית. השתדלתי להיות חביב ונחמד, אבל מהרגע שבו נכנסתי למכונית הבנתי שזמנו של רותם עבר. השיחה היתה מאולצת, הארוחה היתה טעימה, אך לבסוף כשהוא החזיר אותי לביתי אפילו לא הרגשתי צורך להעמיד פנים כאילו אני מעוניין בנשיקה. פשוט לא הייתי.

האם כבר לא נמשכתי אליו בגלל שהוא ירד על הברכיים? האם לא יכולתי להניח בצד את משקעי העבר? אולי זה בכלל משהו שנבע מהצד שלו?

אני עד היום לא ממש בטוח, מה שכן - זה היה הסוף הסופי של הסאגה עם רותם, מאותו יום לא שמעתי ממנו יותר.

וזה רק חיזק בי אפילו יותר את האמונה שהזדמנויות שניות הן בהחלט לא דבר רצוי.

למזלי, זה היה גם הסוף של תקופת היובש שלי ומהר מאוד לאחריה חזרתי לאטרף הידוע לשמצה, שם הכרתי בחור שנשמע נחמד מאוד...