איך פגשתי את אבא

ילדים, אם אתם מתעוררים, הציפורים מזמרות בחוץ ואתם שרים איתן בקולות - כנראה שאתם תקועים בסרט של דיסני. הבאסה עם סרטים של דיסני היא לא שהגיבורים עשויים להתחיל לשיר בכל רגע, וגם לא שהסופים תמיד טובים - הבאסה האמיתית היא שהם נגמרים. ואז כל מה שנשאר לכם ביד זו קלטת וידאו ישנה ומתפרקת והחיים האפורים שהיו לכם לפני שהתחלתם בצפיה.

אז אחרי שלושה דייטים עם קובי - הייתי די בעננים. אמנם רק בדייט השלישי באמת יצא לנו להתנשק, אבל הבחור המיס אותי בדרכו הדתית והמיוחדת. אז לאחר הלילה אצל קובי חזרתי לבסיס, רכוב על ענן של צמר גפן מתוק. קובי הזהיר אותי שהוא אמור להשתתף בכנס באותו השבוע, ולכן לא יהיה לו יותר מידי זמן - ולכן התאפקתי לא להתקשר ולהציק לו יותר מידי. למרות שלמעשה זה כל מה שרציתי לעשות...

עבר יום ולא שמעתי מקובי שום דבר, למחרת גם לא - החלטתי לשלוח לו סמס, אולי הזאב הרע פגש אותו ביער... מה רבה היתה תדהמתי כשגם עכשיו לא קיבלתי תגובה! הייתי מתקשר למשטרה, אבל לא היו לי מספיק פרטים. אז במקום זה החלטתי להתקשר למחרת בערב, רק כדי לוודא שהכל בסדר. כמובן שהוא סינן אותי - "טוב, הכנס הזה כנראה ממש עמוס" חשבתי לעצמי.

הערה קטנה, ילדים, כדי שלא תחשבו שאביכם הוא איזה פסיכופת או משהו, בכל השבוע שלפני אני וקובי היינו משוחחים בטלפון מידי ערב. ולא סתם שיחת מה נשמע אלא שיחה ארוכה של רבע שעה עד חצי שעה. אולי התמכרתי... בכל מקרה, לא שמעתי מקובי עד לפני הסופ"ש, שאותו סגרתי בבסיס. הוא סיפר קצת על הכנס הזה, אך נשמע מעט מרוחק. ייחסתי את זה לעייפות מהשבוע...

לאורך סוף השבוע כמובן שלא שמעתי ממנו כי הוא דתי והכל, אבל גם בימים שלאחר מכן המצב לא היה מזהיר. אני חושב שבצהרי יום שלישי קיבלתי ממנו טלפון, בצהריים - כמה חריג. הוא היה נחמד, כהרגלו, אבל מהר מאוד הוא ניגש לעניין (ולא "חתך לנקודה". מה זה בכלל אומר "חתך לנקודה"!??!?).

"היה לי ממש נחמד איתך בכל הדייטים האחרונים. אתה חכם ומצחיק וממש כיף לדבר איתך"

"תודה, גם אתה די בסדר" עניתי בגיחוך

"אתה יודע שאני אמור לעבור עוד חודשיים לבסיס במרכז"

"כן..." עניתי. דיברנו על זה כבר כמה פעמים בעבר.

"וגם אתה הרי אמור לעבור בקרוב, אחרי הטיסה שלך לחו"ל"

"עד כאן צדקת בעובדות!" ניסיתי לשבור את הקרח בהלצה לא מוצלחת

"אז... אז חשבתי שאולי ניקח איזה פסק זמן, כי בינתיים זה די קשה לבנות קשר כשאתה סוגר בבסיס ואנחנו לא יכולים להפגש"

"למה זה קשה?" עניתי בתמימות.. "אני לא סוגר כל כך הרבה, ואתה בעצמך אמרת שזה אמור להשתפר בקרוב!"

"כן אבל אתה טס ליותר מחודש! מה אני אמור לעשות בינתיים?"

פה לא ממש ידעתי איך להגיב... אז שתקתי.

"בקיצור, למרות שהיה לי ממש נחמד עד עכשיו, אני מציע שניתן לעצמנו קצת זמן"

"טוב.. אם זה מה שאתה רוצה. אבל אני חושב שחבל, כי היה לי גם ממש כיף איתך עד עכשיו" אני שונא להתחנן. וגם במקרה הזה לא ראיתי בכך צורך, למרות שהוא היה דג שווה במיוחד.

את שאר השיחה העברנו בכמה דברי נימוסין - ולפני שהבנתי מה קורה, הבנתי שאני לבד.

ילדים, לפעמים הייתי מת לקבל את היכולת לראות סיטואציה נוכחית בדיעבד. איכשהו כשמסתכלים אחורה הדברים נראים אחרת לגמרי - או שהם לא חשובים פתאום, או שמבינים אותם אחרת ממה שהם נראו בזמנו. קובי זרק אותי בשיחת הטלפון הזו. אבל הוא זרק אותי בצורה מאוד מנומסת וחיננית. כל כך מנומסת וחיננית שאני בכלל לא הבנתי שהוא זרק אותי (כי מה זה בכלל "פסק זמן" עם מישהו שיצאתם איתו לשלושה דייטים?!). תזהרו מזה, ילדים, זה מצב די פאתטי - אבל האשם המרכזי הוא קובי לטעמי. הוא ניסה להיות נחמד, ובדרך הוא שבר את ליבי.

בסיום השיחה הייתי חודש לפני הטיסה לחו"ל, שאחריה - כך דמיינתי לעצמי, ארים טלפון לקובי ונמשיך לצאת בדיוק מהנקודה הרומנטית בה הפסקנו. ואחרי זה - חתונה, ילדים ומי יודע מה עוד!

חוץ מזה - עברה כבר שנה ושוב המצעד. היה כיף! אפילו אבא נהנה...

ילדים, לפעמים החיים מעמידים אתכם בפני בחירות פתאומיות ונדרשת מכם החלטה מהירה של כן או לא. לרוב ינסו לשדל אתכם לומר "כן" בנימוקים שקריים של ספונטניות, אבל אל תתפתו לכך. אין תחליף לשיקול דעת אמיתי, וכשמשהו נשמע לכם מרתיע - בדרך כלל יש לכך סיבה. נכון, יכול להיות שתצאו חננות, יכול להיות שתוותרו על כמה ריגושים או סיפורים עסיסיים - אבל בינינו, מה זה אל מול להשאר בריאים ושלמים?

הדייט החלומי עם קובי הסתיים לו בשישי עם כניסת השבת - במהלכה הגעגועים גברו (כי איכשהו מתוך 24 שעות בילינו יחד למעלה מ-12!), ולכן ממש לא היה מפתיע לקבל ממנו בצאת השבת שיחת טלפון. כרגיל השיחה זרמה לה וחלקנו את חוויות השבת, מהולות במגוון הלצות היום.

כעבור יום הייתי כבר צריך לחזור לבסיס הנידח שבו שירתי, והסברתי היטב לקובי שהוא יצטרך להפרד ממני לשבועיים. מובן ששנינו התבאסנו מהעניין, ואז קובי הציע הצעה קצת מטורפת - שאני אבוא לישון אצלו.

אז כן, אני יודע, נשמע כמו משהו שפשוט אומרים לו "אולי פעם אחרת" וממשיכים בחיינו, אבל את זה שקובי היה טוב עם מילים כבר ציינתי?

למעשה קובי שכר דירה עם שותף בקרבת הבסיס שלו, שהיתה באופן די מפתיע גם קרובה יחסית לבסיס שלי. קובי הציע שאבוא אליו ערב לפני החזרה לבסיס לראות סרט, ומכיוון שזה מאוד רחוק מבית הורי - אשאר לישון בחדר של השותף שלו. למחרת בבוקר שנינו נלך איש איש לבסיסו ושלום על ישראל.

אז כן ילדים, בכל הזדמנות אחרת זה היה מאוד הגיוני לסרב בנימוס, אבל איכשהו מצאתי את עצמי באותו יום בערב נוסע באוטובוס המוכר לבסיס עם התיק הענק המוכר - רק במקום לרדת לאור יום בתחנה המוכרת - מחפש בחושך את התחנה הקרובה לדירתו של קובי. 

אחרי שירדתי בתחנה והמשכתי ללכת לפי הוראותיו של קובי - הגעתי למקום. קובי פתח את הדלת לבוש בטרנינג וטי שירט, ובדיוק הוציא מהתנור מאפינס גזר שהוא הכין בעצמו (ציינתי כבר שאני מת על מאפינס גזר?). הוא כמובן הציע לי לאכול ולשתות, והראה לי את החדר של השותף שלי - שם החלפתי בגדים למשהו יותר נוח. בשלב מסויים שאלתי אותו שאלה והוא לא ענה. חזרתי על השאלה, והוא עדיין לא ענה, למרות שהוא היה ממש לידי. כשהסתכלתי מקרוב יותר ראיתי שהוא מתפלל ערבית. "אופס" חשבתי. ובפנים הרגשתי כמו פיל בחנות חרסינה.

החדר של קובי היה ממש לטעמי - הן בעיצוב, הן בפרקטיות, הן בספרים שעיטרו את המדפים ובציטוטי השירים שעל הקירות - מה שרק הוסיף להתרגשות הכללית. קובי הפעיל את הלפטופ, התחיל את הסרט - ושנינו התיישבנו לנו על הספה שלו. מהר מאוד קובי נשכב על הספה בתואנה שהוא עייף מידי, ושאני אמשיך לראות את הסרט. כבדרך אגב הוא גם נגע בי "במקרה", מה שהוביל לשרשרת ליטופים רבי משמעות שלא הייתה מביישת כמה סרטים למבוגרים. בשלב הזה נמאס לי, דתי או לא דתי - אם לא אפעיל עליו את נשק הנשיקה הסודי שלי - הכל עלול להסתיים. אז בלי לחשוב יותר מידי נישקתי אותו נשיקה גדולה ועסיסית. הבחור ללא ספק היה בהלם, כי בדיעבד הוא גמגם משהו כמו "אתה דווקא מנשק טוב...", מה שרק גרם לי להמשיך עם העניין.

כמו שאתם מתארים לעצמכם, לא ישנתי במיטה של השותף שלו באותו הלילה, אלא במיטה שלו. מה שכן, ילדים, שמרתי באדיקות על הבגדים שלי עלי - למרות שהדתי החסוד ניסה לעשות כל מיני דברים (כולל מניפולציות רגשיות זולות) כדי שהם ירדו. הבהרתי לו שיותר מנשיקה הוא לא יראה בשלב הזה, עד שהוא יוכיח שהוא ראוי לזה. למה? מספיק גרוע שאני ישן בדייט השלישי בדירה זרה של בחור שהכרתי שבוע לפני, רחוק מאוד מהבית. הלב שלי חלש, לא רציתי להגזים עם ההתפרעויות.

כמו שאתם כבר יודעים, ילדים, אביכם לא הסתדר כל כך עם שינה במיטות של אחרים, במיוחד שיש אחרים שנמצאים במיטה באותו זמן וזזים כל רגע. לא נרדמתי ליותר מידי זמן באותו הלילה, ונראה שגם לקובי לא היה כל כך פשוט - גם ב-4 בבוקר הוא עדיין ניסה לשלוח ידיים בניסיון לכבוש אותי. אבל אני המשכתי להתעקש. האמת היא שבשלב מסויים התחלתי לחשוב האם העקשנות הזו במקום, ומה בעצם אכפת לי. במידה מסויימת התחלתי אפילו לרחם עליו. אבל הוא היה מושלם מידי, וידעתי שאם אשכב איתו הלילה זה יהיה סוף הקשר שלנו. איך ידעתי את זה או על סמך מה? לא יודע... פשוט ידעתי. משמיים.

בבוקר מוקדם קובי התעורר לתפילה, והשאיר אותי לבד להמשיך לישון בדירה. אחרי שהוא חזר והתרחץ הבנתי שיש לי עוד לפחות 3 שעות עד שאני צריך להיות בבסיס... הוא הציע שאני אשאר לישון ופשוט אנעל אחרי את הדירה ואשים את המפתח בתיבת הדואר. וכך אמנם עשיתי, למרות שזה היה מאוד מוזר להתעורר בדירה זרה לחלוטין, ריקה לחלוטין. בכלל, בדיעבד הבנתי שקובי נתן בי די הרבה אמון כשהוא השאיר אותי לבד בדירה שלו - אני במקומו לא הייתי עושה את זה כנראה...

אז קמתי, התלבשתי, התרחצתי, ארזתי את התיק הגדול שלי, לקחתי מאפין גזר לדרך - ויצאתי לבסיס, אחרי לילה מוזר בלי הרבה שינה אבל עם עוד המון פרפרים בבטן.

ילדים, לפעמים בחיים אתם מסתכלים אחורה על רגעים וסיטואציות ופשוט משוכנעים שאיזשהו תסריטאי גאון כתב אותם. הכל - התפאורה, הניצבים, הטקסט שהדמויות אומרות - פשוט אין סיכוי שזה לא היה מתוכנן ביד אומן לצורך איזה סרט. בדיוק כזה היה הדייט השני עם קובי.

אז פחות מ-12 שעות אחרי שנפרדתי באוטובוס מקובי מצאתי את עצמי שוב פנים אל פנים מולו. הפעם שנינו בבגדי טיולים - הוא עם סנדלי השורש הנצחיים ואני עם נעלי הרים, תרמילים, מים, כובעים - הכל היה מוכן. קצת מבוכה, בכל זאת - רק אתמול נפגשנו לראשונה, אבל הרבה נינוחות, קובי היה בחור כזה... נינוח. איכשהו הוא הצליח גם להדביק אותי בכל הספונטניות המוזרה הזו.

כך עשינו את הדרך בהליכה לאורך מסלול יפהפה שנמשך כמה וכמה שעות. לאורך נחל, בין העצים, מעל גבעות, מעלינו ציפורים מצייצות - ומעט מעט מטיילים אחרים. האווירה היתה פסטורלית לחלוטין, ולאורך הדרך שוחחנו לנו בשקט, או סתם שתקנו כשלא היה לנו משהו חכם להגיד. ממש כמה דקות אחרי שכבר התחלתי להתעייף - הגענו לחוף ים בתולי ומהמם ביופיו. שפך נחל, עצים, כמה חיות - וקו המים שנוגע בחול החלק, ומשם כחול עד האופק. זה היה יום אביבי במיוחד, לא חם מידי ובוודאי שלא קר מידי - פשוט מושלם.

קובי לא בזבז זמן, ולפני שהספקתי להגיד "אתה בא לפה הרבה"? הוא כבר הוריד את הבגדים, נשאר עם בוקסר וקרא לי לבוא אחריו למים.

פאוזה לרגע.

ילדים - אם אתם לוקחים מישהו לדייט שני וגורמים לו לראות אתכם עם בוקסר ותו לא - זכרו שזה מסוכן. הגוף של רובנו כולל גם כל מיני פגמים - שומות, נקודות חן, שיער ועוד שלל רעות חולות - לא תמיד כדאי לחשוף אותם ברגע הראשון. עדיף לחכות שהצד השני יכיר אתכם, ימשך אליכם, ואז הוא כבר יקבל אותם כנתון ולא יברח. תזכירו לי לספר לכם את הסיפור על יגאל בהזדמנות, לפעמים פגמים פיזיים יכולים להרוס את כל החוויה...

אבל במקרה של קובי לא היתה שום סכנה - היה לו גוף מדהים, יחסית לחננה שלא מבלה בחדר כושר בכלל, זאת אומרת - והוא רק הטריף לי את הפרפרים בבטן כשהוא רץ ככה בבוקסר לתוך המים.

אני כמובן לא ציפיתי לרחצה כחלק מהטיול, ולכן לא ממש באתי מוכן, אבל האווירה היתה כל כך טובה שזה לא הפריע לי - פשטתי את הבגדים ורצתי אחריו. המים היו קרירים ומרעננים אחרי הדרך הארוכה והזיעה, והיה ממש כיף להשפריץ ולהשתטות עם קובי.

אני לא אגיד ששם במים לא עבר בי שוב הרצון העז שהתחיל כבר בערב הקודם - לנשק את הבחור. אבל שוב, משהו עצר בעדי - הוא דתי, שמעתי שיש להם קטע שהם לא עושים סקס לפני החתונה, יכול להיות שגם יש להם בעיה להתנשק?

אז אחרי כמה דקות טובות של שעשועי מים, עשינו את דרכנו חזרה אל החוף, שם חיכו לנו התיקים שלנו. קובי מיד שלף מהתיק שלו מגבת, ונתן גם לי להתנגב בה. מיד אחר כך הוא אפילו שלף לעצמו בוקסר להחלפה והחליף אותו, בעוד שאני נאלצתי להשאר עם הבוקסר הרטוב שלי.

כדי שבכל זאת הבוקסר שלי יתייבש נשארנו לשכב קצת בשמש, בצילו של עץ. אחד ליד השני, בדממה, כל אחד אוכל את האוכל שהביא מהבית, ומידי פעם גם חולקים קצת. קובי הוציא את הסלולרי שלו והפעיל מוזיקה - יהודית רביץ. היה לנו טעם כל כך דומה במוזיקה שזה רק הגביר את ההתרגשות בבטן שלי, הפרפרים איימו לפרוץ החוצה - מי יודע באיזו צורה...

כעבור חצי שעה החלטנו שהגיע הזמן לעשות את דרכנו חזרה, אבל לא לפני תמונה! קובי שלף מצלמה קטנה, העמיד אותה על סלע ואותי לפני נוף הים, שם טיימר ורץ לכיווני. כעבור כמה שניות - צילום אוטומטי. מעולם לא יצא לי לראות את התמונה הזו, אבל אני זוכר שממש התפלאתי שהיא צולמה. בכל זאת - דייט שני עם בחור כמעט-זר, תמונה נראית כמו בחירה קצת לא סטנדרטית. ומצד שני, קובי היה בחור לא סטנדרטי. מאוד.

אז עשינו את דרכנו בחזרה לכיוון המכוניות שלנו, כשלפתע באמצע הדרך קובי עצר. הוא מצא סלע די גדול שמשקיף על הנחל, בצל העצים וביקש שנעשה שם הפסקה. כמובן שהסכמתי, מי אני שאתנגד להפסקה... התיישבנו זה ליד זה על הסלע. קובי פשפש בתיקו והוציא ספר שירה. אלתרמן. המשורר האהוב עלי...

במשך כמה דקות טובות הוא רפרף על השירים, כאילו ניסה למצוא את השיר האידיאלי לאותו הרגע הספציפי. על כמה מהם הוא התעכב וקראתי מעבר לכתפו, אך נראה שהוא פשוט לא מוצא שום שיר שיניח את דעתו. בדיוק אז כנראה הייתי צריך לנשק אותו, אבל הייתי פחדן - ואולי גם קובי. למרות שלא מתאים לו.

בסוף נראה שקובי התייאש, והחליט להמשיך במסלול חזרה למכונית. אחרי כמה דקות נוספות של הליכה כבר מצאנו את עצמנו בתחילתו המוכרת של המסלול ותוך כמה דקות נוספות הגענו.

"היה לי ממש כיף"

אמרתי לקובי

"גם לי"

הוא השיב בחיוך.

וגם שם, ממש שם, הייתי יכול לשרבב נשיקה. אבל לא שרבבתי, כי פחדתי להרוס את זה. נפרדנו במעין לחיצת יד גברית / חיבוק, וכל אחד נסע לביתו.

אחרי שהגעתי הביתה, עייף אבל ממש מרוצה, שלחתי לו גם הודעת טקסט עם תודה.