איך פגשתי את אבא

ילדים, רן העיף את אבא שלכם לעננים תוך שני דייטים. שיא שלא נראה כמותו. כאילו מישהו שם למעלה תכנן אותו בדיוק במידות הנכונות כדי להתאים... נו אתם יודעים, סירים, מכסים וכו' וכו'...

למחרת הדייט החלומי עם רן התעוררתי בבוקר וכאילו דילגתי על עננים, יצאתי לעבודה עם חיוך. רק לאורך היום התחלתי להרגיש כאב ראש די רציני, בחלק האחורי של הראש שלי. הכאב הזה התברר מאוחר יותר כפצע שנגרם ע"י לא אחר ממסעד הדלת בו השתמשתי ככרית בלילה לפני. כמובן שהייתי חייב לחלוק את הגילוי המרעיש הזה בהודעה לרן, והוא היה משועשע מאוד מהנושא. לאורך כל היום החלפנו הודעות חמודות, ומאוד חיכיתי לערב כדי ממש לדבר איתו.

לבסוף הגיע לו הערב, ורן התחבר למסנג'ר. אחרי הגינונים המתבקשים הוא הגיע לעניין -

"היה לי ממש נחמד אתמול בערב" הוא אמר

"גם לי! מחכה לעוד ערבים נחמדים כאלה..." השבתי בתמימות

"תקשיב, זה ממש בלתי אפשרי בשבילי להתחיל עכשיו משהו. זה יהרוס לי את כל הלימודים" הוא הנחית פתאום

"אוקיי... אני גם הייתי סטודנט, זה רק עניין של ניהול זמן אתה יודע..."

"כן, אבל אני לא טוב בזה. ואני לא מוכן לזה... אני בכלל לא בטוח שאני רוצה להיות עם גבר"

בשלב הזה כבר הבנתי לאן הוא חותר. כלל האצבע של "שני תירוצים ומעלה" הבהיר לי שהבחור, נסיך החלומות שלי, פשוט לא מעוניין להמשיך את הקשר. 

אז כן, ניסיתי לשכנע אותו קצת, לדבר אל ההיגיון שלו, אבל כלום. זה לא עזר.

למרות שהכרנו רק ימים בודדים, בצורה מאוד לא אופיינית - וכנראה בגלל עוצמת הקשר, כבר בניתי בראש מגדלים שלמים. כבר ראיתי אותנו חולקים דירה בתל אביב, מגדלים דג מחמד, מטיילים ברחוב בשבת בבוקר... ההכרה שעד שמצאתי מישהו כל כך מושלם בשבילי, ועד שזה נראה גם הדדי, שפשוט תפסתי אותו בטיימינג לא טוב, הייתה פשוט הורסת מבחינתי. בפעם הראשונה בחור גרם לי להיכנס לדיכאון.

וכשאני בדיכאון, אני כותב. וכך נולד לו השיר הבא:

התירא?

והשחר יאיר,

יפרש לאינסוף

ונרכב על גבו של הסוס אל החוף.

וחיבוק יגע בדמעה

ודמעה תיגע בשפתיים

ותרועות, זיקוקין וקולות מצילתיים.

הסוף ברור.

ידוע הכל.

ההווה הוא המכשול.

כי היד המושטת נעלמת בחשכה,

רסיסי התקווה מתנפצים דרכך,

השדים אכלוך, פערו תהומות,

טירתך הבודדת התכסתה בחומות.

ומבעד לחומות – נקישות עמומות

נקישות, נקישות

על אלפי חלונות.

הפעמון נטול ענבל, ובדלת אין מקוש,

ורק הצעקות שותקות. שותקות עד כאב ראש.

לו רק יכולתי להלחם בהם לבד -

ברוחות ובחולות המשאירים אותך בדד.

אך גם ציד נחוש כמוני לא יוכל לו לדרקון

הרושף את אש הפחד ומנבא את האסון.

כי לטיסה הזו דרוש לי נווט נחוש ומיומן,

בכדי לחשוף את האוצר שבטירה כלא הזמן.

ויש צורך בכח רצון עז, מסתבר,

אם רוצים את הקירות לשבר.

לחדור את השכבות,

להסיר המסיכה.

לפרוץ את הכספת

בה שוכן לבך.

כמובן שהאינסטינקט הראשוני היה לנתק עם רן קשר ולא לראות אותו יותר בחיים, אך איכשהו בגלל ששירתנו באותו בסיס יצא לי לראות אותו פה ושם, ואפילו לייעץ לו בכל מיני נושאים בהמשך. אבל לא, הוא לא האביר על הסוס הלבן.

ילדים, אביכם תמיד חשב שהיסטוריה זה משעמם. אולי זה היה קשור לחוסר היכולת הכללי שלו לשנן נתונים ומכאן גם להישגים לא ממש מרשימים בנושא בבית הספר... בכל מקרה, לפעמים מבט קל לאחור חושף כל מיני דברים שלא שמתם לב אליהם, ואפילו כאלה שאפשר ללמוד מהם. אני לא בטוח אם זה המקרה, אבל הנה תמצית של האירועים המרכזיים (או לחילופין - אלה שבחרתי לספר לכם עליהם), שקדמו לסיפור על איך פגשתי את אבא שלכם.

אז נולדתי. בשעה טובה, עד כאן הכל תקין.

סימנים מעידים לזה שאני הולך לצאת הומו? לא היו יותר מידי. בגן היו לי כמה ידידות... זה נחשב? היו גם חברים בנים. יאי.

טוב האמת שקצת אהבתי לשיר, אבל זה סטריאוטיפי מידי לא? יש המון זמרים סטרייטים.

העניין עם הידידות הפסיק בכיתה א', מאז היו לי רק חברים בנים (עד כיתה ז' בערך).

אבל אתם בטח שואלים מה הזיכרון ההומואי הראשון שלי.

מעניין שזו עובדה שיכולתי להודות בה רק אחרי כ-20 שנה, אבל אני זוכר בצורה די טובה שכשהייתי בכיתה ב' (!) הייתי דלוק לחלוטין על בחור אחד בכיתה ו'. הוא נראה ממש טוב, ומידי פעם הייתי עוקב בחצי עין אחרי מעלליו בהפסקות. בנוסף לכל הצרות שנאתי לשחק כדורגל, אז היה לי זמן לשרוף בהפסקות.

שלא תחשבו שזה היה משהו מיני... זה בכלל לא היה כלום, רק תשומת לב. אבל בדיעבד - אני מקטלג את הרגשות שם ל"הדלקות" (Crush למאותגרים תרגומית). אני זוכר גם מתי זה נקטע, בהפסקה אחת הוא וכמה חברים שלו עשו משהו ונשפך עליהם דבק. כולם רצו לשירותים לנקות את הידיים ואני עמדתי בדרך. הבחור עצר לידי ומרח עלי חלק מהדבק. שם בדיוק זה התנפץ.

בכיתה ד' התאהבתי בבחורה מהכיתה. ממש הלכתי אחריה לכל מיני מקומות, ודיברתי איתה... זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי פרפרים בבטן. אחרי זה הצעתי חברות לחברה שלה, כי היא היתה כבר תפוסה ע"י חבר טוב שלי. היא היתה חברה שלי חצי שנה. דיברנו בטלפון פעמיים במהלך התקופה הזו, ובאתי אליה פעם אחת...

התחנה הבאה היא כנראה כיתה ז', גיל ההתבגרות - הבנים על הבנות והבנות על הבנים. כאן דברים התחילו להסתבך, כי בבית הספר לא קרה יותר מידי - לא היו התאהבויות - לא בבנים ולא בבנות. אבל שם גיליתי את נפלאות תמונות הפורנו, ואיכשהו תמיד התעניינתי יותר בתמונות של הבנים. כך זה המשיך עד כיתה י' - היו כמה וכמה בנות שניסו ליזום כל מיני מהלכים, ואני הדפתי אותן באלגנטיות.

בתיכון כבר ממש נדלקתי על בחור, וכשהוא אכזב על אחד אחר, ועל עוד אחד. אף אחד מהם לא היה הומו ככל הידוע לי, וגם לא הגעתי לממש שום דבר כזה - אבל היו כמה וכמה פנטזיות לא ממומשות שליוו אותי לאורך התקופה. היה לנו הומו בשכבה שכולם ידעו עליו, תמיד התייחסתי אליו די בבוז משום מה.

בתקופת התיכון התחלתי להיות פעיל בכל מיני פורומים וצ'אטים של גייז באינטרנט (כן כן, פעם זה היה פופולרי) - אבל תמיד על תקן הסטרייט שבמקרה ממש נקלע למקום. כמה נוח. (באמת האמנתי בזה, אם תהיתם). כך גם הכרתי את דוד רביב, שאתם מכירים היטב, ונהיינו ידידים טובים מאוד בצורה אפלטונית לחלוטין. מה שכן - לא הייתי יוצא למסיבות או לפאבים יותר מידי, וגם חוץ מרביב לא הכרתי אף הומו. מאז זה השתנה לחלוטין (ורבים מהתיכון הספיקו לצאת מהארון, לפעמים החבר'ה הכי מפתיעים...), אבל באותה תקופה זה היה ככה. שקט ונוח.

כשהסתיים התיכון והתחילה האוניברסיטה נכנסתי למעין תרדמת חורף - בגדול הייתי בטוח שאני סטרייט, אבל מידי פעם, בחדרי חדרים, ביני ובין המחשב מצאתי את עצמי מתרפק על תמונות של גברים. אבל בגדול הייתי די סטרייט, אפילו חשבתי שאני נהנה מפורנו של סטרייטים (בעעע) בתקופה הזו.

בתקופת האוניברסיטה הייתי יוצא מידי פעם עם חברים למסיבות חיילים, ובאחת מהמסיבות האלה שמתי עין על איזה בחור. אנחנו רקדנו בקבוצה והוא איכשהו הצטרף ולא הפסיק להסתכל עלי. הייתי נבוך.. מצד אחד, חשבתי שהוא די חמוד, ורציתי לראות כמה אפשר למתוח את זה, מצד שני - ממש לא רציתי שהחברים שהגיעו איתי יחשבו עלי משהו. בסופו של דבר התחככנו קצת, אבל מתישהו הוא איבד סבלנות ונעלם.

באוניברסיטה למדו איתי כמה הומואים, שמיד קלטו שאני הומו לפי הגיידר שלהם (אין לי מושג איך זה עובד עד היום, ילדים, אבל עובדתית גם לאביכם יש מזל עם זה לעתים), ובמקום לגשת ולדבר איתי - התחילו להפיץ עלי כל מיני שמועות. אני בספק אם זה עניין מישהו, בטח שלא אותי, אבל זכורים לי כמה לחשושים פה ושם.

ואז? אז הגיע הרגע הזה...

ילדים, חופשות בחו"ל תמיד היו אהובות על אביכם (וגם על אבא שלכם למעשה...), ולמרות שמשלב מאוד מוקדם התחלנו לחסוך כספים כדי להביא אתכם לעולם - השתדלנו לא להזניח את האהבה הזו. אבל, נחזור לסיפור, כי בשביל זה אתם כאן הרי.

בתום אותו קיץ סוער חזרתי לי לארץ אחרי חופשה ארוכה בחו"ל, חופשה שלאחריה עמדתי להתחיל תפקיד חדש בצבא, בבסיס חדש, עם אנשים חדשים. חופשה שאיפשרה לי לנקות את הראש מכל הדילמות והבלבולים של הארץ ולהתרכז במנוחה וחופש. הימים הכי קשים בחופשות האלה הם הימים הראשונים בהם חוזרים לשגרה. עד לפני רגע נהנת במקומות חדשים, במסעדות, בטיולים, במוזיאונים - ועכשיו, צריך לחזור לעבודה, לסביבה המוכרת והאפרפרה, התאקלמות לא פשוטה. בנוסף לכל אלה, היו לי כמה סוגיות פתוחות מלפני החופש - היחסים התלויים עם קובי, וכן הדייט האפלטוני עם ליאור. שני גברים, קצת דומים, אבל הרבה שונים. עם אחד כבר ביליתי שלושה דייטים ונכנסתי למיטה (למרות שלא באמת קרה כלום), עם האחר הכל הלך כל כך טוב אבל היה רק דייט ידידותי - ועכשיו כבר אין חו"ל כדי להצדיק את הדחיה. חייבים להחליט.

אז בגלל שאני רומנטיקן חסר תקנה החלטתי לבחור בקובי. כי הוא היה שם קודם, והוא גרם לבטן שלי לפרפר ולרטוט כאילו היתה מכשיר מירס צבאי. וגם באיזשהו מקום קיוויתי שקובי יחכה לי בנתב"ג עם שלט ופרחים, ויגיד שסוף סוף אפשר להתחיל את מערכת היחסים הזאת כמו שצריך. אבל הימים עברו וקובי לא יצר קשר. יתרה מכך, לפי אטרף נראה שהוא חזר לשוק במלוא המרץ, והניסיונות הבודדים שלי ליצור איתו קשר נחלו כישלון. כנראה שבכל זאת הוא זרק אותי, למרות שהוא לא היה ברור בכלל.

למרבה המזל היה לי עוד בחור על הכוונת. כן כן, ליאור שודרג חיש מהר מידיד אפלטוני לפוטנציאל רומנטי של ממש, והרי היו לו כל הנתונים - רק שהלב שלי לא היה פנוי, או משהו כזה. אז פניתי לליאור במסנג'ר והכרזתי על חזרתי לארץ. הוא כמובן שמח מאוד, אבל איכשהו יצא שכל פעם עד שהגענו לדבר היה כבר מאוד מאוחר ואחד מאיתנו היה חייב ללכת לישון.

כעבור כמה ימים ליאור שאל:

"אז מתי נפגשים לקפה?"

ואני עניתי (בשמחה די גדולה):

"מתי שתרצה..."

מה שגרם לליאור להתקשר אלי למחרת, אך למרבה הצער לא יכולתי לענות באותו רגע. נזכרתי בשיחה הזו רק מאוחר בלילה ושלחתי לו סמס קצת נדוש של:

"ער?"

לצערי הוא לא היה. וניסונות השיחה במסנג'ר המשיכו, עד שהם דעכו להם.

כן כן, בסופו של דבר איכשהו הקשר עם ליאור פשוט התמסמס לו. בדיעבד, כנראה שזה באשמתי, אחרי מה שקובי עשה לי הרגשתי צורך להיות קצת קשה להשגה. או לפחות, לוודא טוב טוב שהצד השני מעוניין - וליאור כנראה לא היה במצברוח לוחמני מידי באותם חודשים. 

מאז אותו דייט אפלטוני לא ראיתי שוב את ליאור. התכתבנו קצת במסנג'ר מספר חודשים לאחר מכן, הוא טס לחו"ל וראה קצת עולם. אבל הנה עוד בחור שכמעט היה אבא שלכם (אולי?), אבל הטיימינג, הטיימינג מכתיב הכל.