ילדים, סבתא שלכם תמיד ניחנה בחושים חדים, ואיכשהו החושים האלה הובילו אותה לברר האם אביכם הומו בדיוק יום לפני שהוא התכוון לעשות זאת בעצמו. אבל היא גרמה לשתי חריגות מהותיות מהתוכנית המקורית - קודם כל, הכוונה היתה לספר לשני ההורים יחד, ושנית - הכוונה היתה לספר ולמחרת לברוח לשבוע בצבא כדי לתת להם לעכל.
אז לאחר שאלה כל כך ישירה (אם כי על דרך השלילה) מאמא שלי, לא נותר אלא לגלות לה את האמת. היא כמובן לא כל כך הבינה בהתחלה את גודל הפצצה שהטלתי עליה, אבל אחר מספר דקות היא כבר שאלה כל מיני שאלות מודאגות, מאלה שתמיד הורים שואלים בסיטואציות האלה...
איך אתה יודע?
יש לך חבר?
היית פעם עם בנות?
ועוד שאלות רבות אחרות. ניסיתי לענות על השאלות האלה כמיטב יכולתי, ולמזלי הרב גם הייתי מוכן, זה הרי היה רק יום לפני שהתכוונתי לספר. אז כבר הייתי מאוד סגור על עצמי, וגם יכולתי לספר בגאווה על הניסיון עם כמעט אמא שלכם, שהיא הבחורה היחידה שהתנשקתי איתה אי פעם, כשחושבים על זה - ועל כמה שלא נמשכתי אליה בסופו של דבר. השאלה היחידה שהיה באמת קשה לענות עליה היתה "איך אתה כל כך בטוח שאתה הומו?", כי בכל זאת, זו אמא שלי, וחוץ מלרמוז בעדינות שיש סימנים פיזיולוגיים לא הרגשתי בנוח להרחיב בנושא.
באופן די טבעי דמעות החלו להקוות בעיניה של סבתא שלכם, ואני ניסיתי להיות כמה שיותר רגוע ופתוח. היא סיפרה שפעם, בלימודיה באוניברסיטה למד איתה מישהו שסיפר לה שהוא הומו. אולי הסיטואציה הזכירה לה את זה? אולי כעידוד? בכל מקרה היא אמרה שחייבים לספר לסבא שלכם, ואני הסכמתי - החלטנו לעשות זאת באותו הערב כשהוא יחזור מהעבודה.
הגעתי לסלון בערב, אחרי שאבא שלי כבר חזר והתיישבתי על הספה ממול לספה שאמא שלי ישבה עליה. אבא שלי ישב בספה שלישית, שהיתה ניצבת לספות שלי ושל אמא, והביט בטלוויזיה. גם אחותי הקטנה היתה שם, וטיילה לה בין לבין. בשלב מסויים ההורים שלחו אותה לשחק בחדר, ואז התחיל אחד הקטעים היותר הזויים בחיי, ילדים. אבא - שקוע לו בטלוויזיה, אני מביט באמא, ואמא עושה לי סימנים עם הידיים "נו תספר לו! תספר!". אחרי שסיימתי להיות משועשע מהסיטואציה המוזרה הזו, פניתי אל אבא ואמרתי לו שיש לי משהו לספר לו. הוא שאל "מה?" והמשיך לצפות במשחק בטלוויזיה. הסתכלתי עליו והמתנתי עד שהוא יבין שזה רציני ויתפנה אלי לגמרי. זה קרה כעבור דקה, ולפני שהספקתי לחשוב אמרתי:
"אני הומו"
אבא נתן לי מבט מופתע, ולקח לו כמה שניות לעכל את כל העניין הזה.
הוא שאל כמה שאלות בסיסיות, דומות לאלה שאמא שאלה - ואז אחותי הקטנה חזרה לסלון. אמרתי
"אם תרצו לדבר על זה אני בחדר שלי"
קמתי, והלכתי לחדר.
כעבור שעה קלה - דפיקה בדלת החדר שלי, אבא. הוא סגר את הדלת, התיישב על המיטה והתחיל עם השאלות. גם עכשיו השתדלתי לענות בצורה הכי רגועה ושקולה שיכולתי, ולא להסתיר מידע - בסופו של דבר ההסתרה הזאת העיבה עלי כמה שנים, ולא הרגשתי שיש סיבה להסתיר מההורים שלי שום דבר. זו לא אשמתי שנולדתי ככה, ואני גם לא צריך להתבייש בזה. כעבור חצי שעה של שיחה עם אבא - אמא הצטרפה גם. היא שאלה שאלות שאבא כבר שאל, אבל עניתי לה שוב. אחד הדברים שהיה לי מאוד חשוב להדגיש הוא שזה עניין מולד, כי לא רציתי שהם חלילה יאשימו את עצמם בחינוך לקוי.
בנוסף, הצעתי להם שיספרו על כך לדודה שלי, שהיא רופאה כמו שאתם יודעים, ויתייעצו איתה. מאוד הערכתי אותה כאדם רציונלי ושקול - ולכן ידעתי שהיא תגיד להם שזה בסדר ואין עם זה שום דבר פסול. לבסוף אחותי הקטנה הגיעה לחדר שלי וההורים הלכו. מה שהדהים אותי היה שבמקום ללכת איתם, היא באה אלי וחיבקה אותי - כאילו היא זיהתה את הסיטואציה הקשה וידעה שאני צריך חיזוק.
לפני השינה כתבתי אי-מייל לסבא וסבתא שלכם - ושמתי בו לינק לאתר של תהל"ה. שמעתי שיש להם קבוצות תמיכה, ובכלל הרבה מידע באתר האינטרנט - וחשבתי שיהיה נכון לתת להורים עוד כתובת לסיוע בנושא.
למחרת בבוקר קמתי ליום מיותר.
ילדים, לא בכדי אביכם רצה להעלם לצבא יום אחרי שהוא סיפר לסבא וסבתא שלכם, הוא ידע שזה לא יהיה פיקניק. רוב היום אמא הסתובבה בבית ובכתה, ועוד לפני שהתעוררתי היא כבר עדכנה את אחד מהאחים שלי שהיה בבית (השני היה בצבא). הוא דווקא לקח את זה הכי טוב מכולם, בא אלי לחדר, אמר שזה ממש לא מפריע לו, והיה חמוד באופן כללי.
הסתבר גם שאבא שלי שמע בעצתי ודיבר עם דודה שלי, וכמו שצפיתי היא אמרה לו שזה בכלל לא כזה נורא, אבל גם שזה מאוד נפוץ היום, ושזה יעבור. למותר לציין שמאז ההערכה שלי אליה פחתה בצורה ניכרת.
את היום השתדלתי להעביר כמה שיותר בחדר או מחוץ לבית, כדי שלא אצטרך לקיים את האינטרקציה הלא בריאה הזו עם אמא שכל רגע מתחילה לבכות.
בערב דיברתי קצת עם רותם. סיפרתי לו שיצאתי מהארון בפני ההורים שלי והצעתי שניפגש. למרות שהוא לא הביע יותר מידי התלהבות, שכנעתי אותו להפגש באיזה בית קפה בסביבה. איכשהו, כל חברי הטובים שידעו עלי לא היו באיזור באותו שבוע, אז נותר לי לפרוק את המתח על רותם. זו זכורה לי כפגישה די קודרת, אפילו קצת הצטערתי שיזמתי אותה - רותם הקשיב לסיפור כמעט בלי עניין, ונתן תגובות חלביות ביותר - כשנפרדנו התנשקנו בצורה מנומסת. חזרתי הביתה באותו ערב לא הרבה יותר מעודד.
למחרת הייתי צריך לחזור לצבא, וסבא שלכם הציע להסיע אותי לתחנה המרכזית. לכאורה, זה היה יפה מצידו, הוא חסך לי הרבה זמן - ובשבילו זו נסיעה של 30 דקות. בפועל - זה היה גיהנום. מאז ומתמיד סבא שלכם היה אדם מאוד מאוד רציונלי, ובאותה נסיעה, לאחר שצבר תחמושת יום לפני - הוא התווכח איתי בעקשנות מרובה. לטענתו, למרות שאני מעדיף בנים - אני צריך להתחתן עם אישה ולהקים משפחה. כשהסברתי לו שאני מתכנן להתחתן עם גבר ולהקים משפחה - הוא אמר שזה לא הוגן כלפי הילדים שלי (אתם מרגישים מקופחים חמודים?), שהם יהיו מנודים בבי"ס וכל מיני שטויות בסגנון. הוא העלה הרבה טענות קשות, שאפשר לאהוב אדם גם בלי להמשך אליו מינית, אבל אני התעקשתי. אפשר למלא שעות בויכוחים שלי עם סבא שלכם, אבל בסופו של דבר יצאתי מהאוטו בהרגשה כבדה מאוד.
השבוע בצבא עבר בסדר, כעבור יומיים קיבלתי טלפון מאמא שלי. זה אמנם היה ברגע ממש לא נוח, אבל החלטתי בכל זאת לענות לה. אחרי חילופי דברים נימוסיים היא זרקה את הפצצה:
"חשבנו על זה עם אבא, והחלטנו שזה יהיה בסדר אם תנסה לצאת עם בנות"
לא נותר לי אלא להסביר לה בנימוס שאני לא ממש שואל אותם עם מי לצאת ועם מי לא, אני הודעתי להם שאני הומו - לא ביקשתי הנחיה. אני יודע מה לעשות, תודה רבה.
המשך השבוע עבר בשקט יחסי, ובסופו חזרתי הביתה. אמא שלי כבר הפסיקה לבכות כל רגע, והכל נראה די בסדר. בדרך רק הסתבר שאמא לא הצליחה להתאפק וסיפרה לאחי שהיה בצבא את החדשות המרעישות. הוא כמובן לא ממש ידע איך להתמודד עם העניין, ומאוחר יותר הסתבר שהוא קיבל את זה הכי רע מכולם. במשך שנים רבות לאחר מכן לא דיברנו על הנושא - רק בתיווך של אמא שלי. מה שכן הוא עשה, ברגע שהוא גילה, זה לשלוח סמס לבן דוד שלי, והחגיגה נמשכה...
בסופו של דבר, היחידים מהמשפחה שלא הובאו בסוד העניינים היו אחותי (שהיתה קטנה מידי באותו זמן) וסבתא (שלא הייתי קרוב אליה במיוחד, ולכן לא מצאתי לנכון לספר לה).
כאן התחילה תקופה יחסית ארוכה של עיכול של ההורים. התחלתי לקבל מהם לינקים במייל, הודעות בפורומים של אנשים שהצליחו "להרפא", או אנשים נשואים שהם למעשה הומואים. השתדלתי לא להתעלם ולהגיב כמיטב יכולתי. אמא התחילה פתאום לשמור לי כתבות שבהם נזכר הנושא, אבא התחיל להקליט תוכניות רלוונטיות. נראה שלא קל להם עם הנושא, אבל הם מנסים להתמודד כמיטב יכולתם. ברקע כמובן המשכתי לשמור על פתיחות, ואפילו סיפרתי לאמא על רותם ועל הדייטים שלי איתו.
זה מצחיק, ציפיתי שאחרי שאספר להורים פתאום תהיה תחושת הקלה מטורפת, אבל איכשהו זו לא קרה. זה לא כמו להתחמק מתאונה ברגע האחרון - כשאתם נושמים לרווחה, זה תהליך ארוך ומתמשך, ואין בו באמת רגע שאפשר לעצור ולהרגיש טוב. מה שכן - כעת לא היתה תיאורטית שום סיבה להסתיר את נטייתי המינית מכל חברי ומכרי. אז כינסתי אסיפה גדולה של כולם, עליתי על הבמה, התקרבתי למיקרופון והכרזתי:
אממ חבר'ה... אני הומו!
אני צוחק, הלוואי שזה היה כל כך פשוט.
אביכם מעולם לא אהב דרמות, ובגלל זה הוא גם לא כל כך ידע איך להשחיל את הנושא הזה, שרבים מחבריו הטובים כבר התרגלו לא לדבר עליו. זה השאיר לי רק ברירה אחת - ממש כמו בסרט המיתולוגי Kill Bill - לעבור אחד אחד ברשימה, ולספר להם. ואני חייב לומר, ילדים, שחלק מהתגובות היו לא צפויות בעליל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
