המכתב שלעולם לא נשלח

מהממת שלי ..שוב אני רושמת לך כי את לימדת אותי שצריך לרשום על כל יום שעובר,

אז מה יש לי לסכם ?

שוב יצאתי חרא כהרגלי , שוב דפקתי לך ברז ועוד לא היה לי מתי להגיד לך שאין לי פלא'

אני מסטולה , כי את לימדת אותי שזה מה שמעביר הכל .

העיקר שניפרדת ממנו וסיימת פרק מסריח בחיים

כמו שאמרנו ...  הולכים לפי התיכנונים שלך ישר לאילת סיטייי =]

ושמה ..  נוכל לעשות כסף ולהתחיל את כל ההליך המשפטי המסריח הזה.. 

אם את היית פה , בטח היית כועסת על ששוב נעלמתי, אבל מה אני יעשה ? אני פשוט כזאת, בנאדם מוזר, אני תמיד נעלמת בדקה האחרונה .

כמו שאת תמיד אומרת "בטח גם דקה לפני החתונה שלי אני ייעלם ויחזור שנה אחר כך ".

לפעמים אני חושבת שאני דומה בזה לאבא שלי .

וואי אני פשוט כ"כ מצטערת על מה שאני הולכת לעשות לך אבל אין דרך אחרת , 3 שנים שהקשר שלנו נשמר בסוד, ועכשיו, כשזה נהיה רציני מידי זה מפחיד אותי שמה שאת עוד לא יודעת זה שהתכנון שלי זה לעזוב אותך באילת, אבל כל זה רק אחרי שאני ייראה שאת מסודרת מבחינה כלכלית ומבחינה גם נפשית, אני מקווה כל כך שזה לא ישגע אותך כי הפעם זה לא כמו כל פעם .

הפעם אני רוצה לעזוב אותך לתמיד ,

 מה לעשות? 

העולם הזה לא טוב ללסביות הוא נועד רק לסטרייטים ואני רוצה להכיר גבר ופשוט להתחתן ופשוט לברוח מכל השטויות והצרות.

והחלומות שלנו של בייחד, לחיות ,ומשפחה וכל זה הכל לפח !

והלוואי והיה לי את האומץ לבא ולהגיד לך את זה בפנים אבל לצערי הרב אני אדם פחדן , אני לא עם כ"כ הרבה ביטחון כמו שאת חושבת

כי מולך אני כלום, באמת אפס.

ואני מקווה שאת תביני את זה לפני שאני ייזרוק אותך, הדבר שהכי הייתי רוצה עכשיו זה שתבואי אליי ובפנים תגידי לי - קרן זה נגמר, שתעיפי אותי כבר, אני לא רוצה לעשות לך רע. אני רוצה שאת זאת שתזרקי אותי כי אני יודעת שיש לך פחד מפרידות , ואני הכי לא רוצה לעשות לך את זה , כמה שאני אוהבת אותך אני לא רואה את החיים שלי בלעדייך.

כל השקרים וההעלמויות שלי תמיד, והייתי אומרת כל יום לאמא שלי שאני יוצאת לפה ולשם ועובדת פה ושם, וכל האקשן הזה ייעלם כאילו כלום , הפכתי לאשת סוד בגללך.

את שינית לי את החיים, ההשקפה , הכל, את שונה מכל בן אדם שאי פעם פגשתי.

אני כ"כ פחדנית , אני הולכת לחיות בשקר כל החיים שלי ולמה בעצם ?

כמו שאף אחד בעולם לא מבין אותי   אז גם ככה אני לא מבינה את עצמי .

חברה שלי עדי פה על המחשב, איזה פאדיחה , היא אמנם מסטולה כמוני אבל אם היא מסובבת את הראש אני הופכת את הדף ומתחילה לצייר פה מאחורה.

וואי בלעדייך אין לי כלום, אני מאוהבת בך כמו שאת בי .

וכמו שאת תמיד אומרת "מה שצריך לקרוא קורה"

ואני רואה אותך אחרי שאנחנו נפרדות שמה לבד , שוב מתמודדת עם המשפחה שלך ,

תמיד תמיד, גם כשאני יהיה בת 80 אני ייזכור אותך , את השפה ההפוכה שלנו , הסמלים , האותיות הכל , אני לא יישכח לרגע , תמיד אני יאהב אותך וייזכור שאני הפחדנית ואת האמיצה ואת תמצאי אהבה חדשה.

מישהי ברמה שלך , לא כמוני, אחת שתקבל אותך , לא תפחד ותתחבא .

אני פשוט יכולה לילה שלם שלבת ולכתוב לך עד כמה אני אוהבת אותך, אבל זה לא ייעזור, כל מי שמסביבי לא ייקבל אותי למרות ששמעתי פעם שזאת קהילה אוהבת ותומכת וצריך רק להתחבר איתם אבל ... 

כמו שאת אומרת (+סמל של "אני אוהבת אותך" בכתב ברייל +) - הסמל שלנו, סמל שנחרט לי בראש, את החיים שלי .

אבל מציק לי שאת אוהבת אותי כ"כ , ובאותו יום הבנתי שאין לי את האומץ שלך, שאני לא כמוך ואני עומדת לקראת מסלול חדש בחיים , חיים חדשים של שקר, אני רוצה לחיות עם גבר כי אני פחדנית אבל אני ייזכור אותך ותמיד יהיה שם .

קרן:)

(+מטיילת עם הדף והעיפרון ובסוף יוצאת החוצה, לבסוף מתיישבת על ספסל +)

וואי כבר סיימתי את המכתב הזה, כבר באתי לשרוף אותו , אבל אני כ"כ שבוזה בגוף ומסטולה , אני כ"כ השתנתי מפעם ,

אין לי ממש עוד מה להגיד, עכשיו אני כבר בחוץ, לא יודעת, אני חייבת לשרוף את זה, אבל אני לא רוצה, נמאס לי שוב להתחבא, ושוב אני כמו תמיד,

משנה את הדעה שלי בדקה וחצי .

איפה את שתגידי לי מה לעשות ?

סליחה על היום , בטח חיכית לי איזה חצי שעה במקום שלנו כ"כ לא נעים לי מימך

ועכשיו שתבינו מה קורא פה :

באותו יום מסריח , מהסטלה שלי קיפלתי את המיכתב עמוק עמוק ודחפתי אותו לתוך המכנס שלי , בבוקר התעוררתי , שחכתי מהמכתב אבל מה עלה לי איזה רעיון .

משהו שאני כ"כ הייתי חייבת לעשות כבר, אני פשוט כניראה לא אחת לקשר רציני , והצרות  כאילו רודפות אחריי.

אז בכל מיקרא בערך שבועיים או 3 אחרי כתיבת המיכתב נפרדתה ממנה , והמשכתי חיים סטרייטים כישלוניים, כולם הכירו אותי כאחת שהחליטה להתנזר מסקס למרות שסטוצים עם בנות לא היה חסר .

ומה שחכתי להגיד?

רק בנות שבארון, זה כאילו שאשכרה נהייתה קהילה שלמה של כ"כ הרבה בנות שאני מכירה שהן בארון , יישמחו מאוד להיות איתי כל עוד זה נשמר בסוד =]

עכשיו עברה שנה וחצי מאותו יום..  המון השתנה , ולמה אני בכלל רושמת פה ?

כי אותו המיכנס שלבשתי באותו יום , היה עליו סמל גאווה קטן , אבל בגלל שאני בכלל לא בגאווה עם עצמי החלטתי שאין לי זכות לטייל איתו , ולא רק זה המכנס גם נאבד עמוק בבלאגן שבארון שלי .

עוד 3 ימים אני מתגייסת והתחלתי לחשוב על מה לקחת ומה לא , בכל מיקרא מפה לשם הגעתי למצב של לעשות סדר בארון ואז מה אם לא יכולתי למצוא?

את מכנס הפרחים האהוב עליי , זה עם סמל הגאווה הקטן שאף אחד לא רואה כמעט ,

החלטתי למדוד אותו כי הרי חלפו להן כמעט שנתיים .

והוא עדיין היה טוב עליי :)

מצאתי בתוך הכיס עמוק מין דף מקומט שעבר כביסה.

פתחתי אותו וגיליתי את המיכתב הזה , ישר חתפתי התקף שאלות עצמי של " איך השארתי את זה ככה גלוי " ויכלו לגלות אותי וכל מיני כאלה.

ושאני לא ייגיב על כמות הפאדיחות שמצוייות בו .

ובקיצור החלטתי להפוך את זה לבלוג אנונונימי שבו יהיה לי מקום לספר את הדברים הקטנים שרק אני יודעת על עצמי מהמקומות שרק אני רואה ויודעת ולא יכולה לחלוק עם אף אחד =]

אז פה בבלוג אני קוראת לעצמי קרן סתם כי זה שם חביב בהחלט .

לא תראו תמונה שלי ולא תדעו עליי כלום חוץ מהחיים הכפולים שלי .

מיכאן ועד הפעם הבאה קרן .

תגיבו, זה נותן את הכח להמשיך....