אריאל, זה אך ורק בשבילך P=

 פרק 5

-"מה זאת אומרת את לא יודעת אם מותר לך?! אני אמרתי לך שאני אחותו! את צריכה תעודת זהות?! מה יש לכם, אנשים?!"

-"רעות! תפסיקי לצעוק, אנחנו לא בבית שלך" לחש לי באוזן מיקי וכמעט שאחז בזרועי בשביל שארגע, אבל ידעתי שהוא מתבייש. למרות זאת הוא צדק.

-"אוף..סתם מעצבן אותי שחיכינו חצי שעה עד שמישהו יגיע לכאן, וכשהוא סוף סוף מגיע, אין לו מושג מה לעשות". אמרתי לו בשקט.

-"אני מבין אותך, באמת, אבל תסתכלי לי בעניים" הפנתי את מבטי אליו "יהיה בסדר. אחרת יהיה להם עסק איתי" לא יכולתי להישאר אדישה למשחקו.

-"מרגישה יותר טוב עכשיו?" הוא שאל בחיוך מרוצה.

-"כן. תודה"

-"תחכו כאן, עוד כמה דקות תגיע מישהי לדבר איתכם" אמרה אותה אישה בעלת הקול המעצבן.

-"עוד כמה דקות?!" אמרתי בלחש אבל רתחתי מבפנים "אני אומרת לך, עוד שניה אני מתפוצצת ואז יצטרכו לאשפז פה אותי ותאמין לי, זה לא יהיה מחזה מלהיב"

-"תמשיכי לשמור את הכעס שלך בינתיים. יום יבוא ואנחנו עוד נצחק על הכל, אבל עכשיו כדאי שנלך לנטלי" אמר מיקי, וכך עשינו.

התחלנו ללכת כאשר לפתע לנגד עינינו עברו נערה ואחריה מטפלת בצעקות.

-"מה זה היה?" פנה מיקי אל נטלי.

-"עזוב, כלום" ענתה לו ונראתה לי מעט נסערת."מה קיבלתם?" היא שאלה.

-"בקושי רב, לא הרבה בכלל" אמרתי "מישהי עכשיו אמורה להגיע אלינו, לתת לנו מעט פרטים, למרות שאם איך שמתהלים כאן, אין לי כבר צפיות" שילבתי את זרועותיי.

-"אתם קשורים לטל אברמסון?" ראינו לפנינו מישהי מבוגרת פונה אלינו.

-"אני אחותו. מישהו מוכן להראות לי אותו כבר? אנחנו כאן יותר מחצי שעה מנסים להשיג פרטים! וזה כבר ממש לא לעניין ש..."

-"רעות, להירגע" לחש לי מיקי, ובכך הזכיר לי מה לא נכון לעכשיו.

-"אני מצערת שחיכיתם כאן, אבל אין לי בשורות כל כך טובות לתת" אמרה האישה.

"מה זאת אומרת?" שאלתי, חוזרת למצבי ה'נורמאלי'.

-"תראו, טל היה כאן פעמיים או שלוש לתקופות ממושכות ובמשך הזמן התחבב פה על כולנו. לפני קצת יותר מחודשיים הוא עזב לטובת מקום מגורים שמיוחד לו. בכל מקרה, אני לא יכולה לתת לכם פרטים היכן הוא נמצא."

-"למה?" שאל מיקי.

-"לפני שעזב בפעם האחרונה, ידענו שמשפחתו לא בקשר איתו והוא ביקש שכך זה ישאר גם בעתיד. ישנם מסמכים עם חתימות שמאשרים זאת. לתת לכם פרטים, זו כבר תהיה עברה על החוק. אני מצטערת"

-"אין לך על מה. תודה ולהתראות" אמרתי והתקדמתי החוצה.

-"את לא יכולה ככה לברוח" שמעתי את נטלי קוראת לי.

-"היא לא יכולה לעזור לי, אני לא צריכה אותה, אני אעשה את זה לבדי!" קראתי ויצאתי החוצה, אל מרחבי הדשא.

לא בכיתי. אין לי על מה, אני לא אתייאש. התיישבתי על הספסל בחוץ ומיקי כמה דקות אחרי.

-"זוכר שאמרת שיום יבוא ואנחנו נצחק על הכל בפרצוף?"

-"מחכה כבר ליום הזה?" הוא שאל.

-"אין לך מושג עד כמה" הנחתי את ראשי על כתפו, עד שנטלי צעקה לנו שכדאי שנלך עכשיו, והזמינה אותנו לערוחת ערב בביתה.

בדרך, עוד ניסיתי בטלפון לשכנע את אמא שתדבר איתם, כך אולי יאשרו לה, אך ללא הצלחה. חזרנו לנקודת ההתחלה.

-"מה עושים עכשיו?" שאל מיקי, אחרי ארוחת ערב משביעה בחדרה של נטלי.

-"חושבים" עניתי לו.

-"נטלי, את באה לחשוב עם רעות ואיתי?" שאל מיקי והתקרב אל שולחן הכתיבה, לידו נטלי נראתה מרוכזת במסך המחשב ומתעלמת מאיתנו.

-"מה את קוראת שם?" התקרבתי גם אני והיא מיד כיבתה את המסך.

-"זה כלום" אמרה נמרצות.

-"חקרת על אנורקסיה? זה מה שהספקתי לראות" אמר מיקי.

-"כן...אני צריכה לעשות על משהו ב... עזבו" היא קמה והתקדמה אלינו. היא אף פעם לא ידעה לתרץ לנו והתנהגותה גרמה לי להרמת גבה, אך העדפתי להתעלם מכך לעת עתה.

ישבנו במרכזו של החדר, על השטיח הקטן, מדברים על הדברים שמעניינים אותנו ומתנתקים מרוח המשימה הקרבית אותה חייבים לסיים.

-"אני אומרת לכם, הוא פשוט עמד על השולחן ושר בקולי קולות, לא שם לב שהמורה מאחוריו נכנסה כבר לכיתה! אני לא מאמינה שאפילו עונש הוא לא קיבל בסוף!" אמרה נטלי וכולנו צחקנו.

-"אבל תודי שהוא חמוד" אמרתי.

-"מאוד חמוד" היא חייכה אלי חזרה חיוך שובב.

-"ואוו, אני עדיין פה" קרא מיקי.

-"נורא אהבתי את התספורת החדשה שהוא עשה" הוסיפה נטלי.

-"אני הולך!"

-"אוי והעניים שלו" חייכתי.

-"אוי העיניים!" נטלי עשתה תנועות כאילו הולכת להתעלף.

-"ביי ביי" נעמד מיקי והלך לכיוון הדלת.

-"חכה שניה" אמרתי כשאני לא מפסיקה לצחוק. "אנחנו מצטערות שהתעלמנו ממך".

-"זה בסדר, בכל מקרה אני כבר צריך ללכת"

-"תגיד, זה יהיה בסדר אם אני אקפוץ אליך מחר? אני חושבת ששכחתי אצליך מחברת אזרחות. אני מניחה שלנורית לא יהיה איכפת"

-"הו בוודאי שלא, אמא שלי הריי מתה עלייך. לפעמים אני חושב שהיא אוהבת אותך יותר ממני" הוא עשה מבט מהורהר ויצא מהחדר כששתינו נותרות צוחקות.

-"ועכשיו, כששתינו לבד" פניתי אליה "אולי תספרי לחברה הכי טובה שלך מה קרה לך היום?"

-"וואוו! הסתכלת על השעון?! יש לנו מחר בית ספר, בואי נלך לישון" היא נשכבה במיטתה ואני במזרן שלידה.

-"את יודעת שאני לא ארד ממך, נכון?"

-"לילה טוב רעות!" היא קראה וסגרה את האור, מסמלת את סיום התהפוכות ליום הזה...

הזמן עבר ואנחנו נשארנו במקומינו. ידעתי שלא ארד מן התוכנית, אך עם כל לחץ המבחנים, ומהסיבה המאוד פשוטה שאין לנו שום דבר שיקדם אותנו, אפשר להגיד שלקחנו סוג של 'פסק זמן' מהחיפושים המסיבים שלנו...

-"הלו?" עניתי לטלפון.

-"רעות? היי"

-"היי נטלי, מה קורה?"

-"את מקשיבה?"

-"מה העניין?"

-"אני יודעת איפה טל"