תאריך- 21.06.09

שעה- סביבות 20:00

מיקום- נתב"ג 2000

סיטואציה- בדיקת+שליחת מזוודות

בעודי עומדת בתור לבדיקת המזוודות אבא שואל אותי שאלות רלוונטיות כמו "האם ארזת לבד?", "לקחת עיתון לטיסה בתיק הקטן?" ו"בטוח שלא קיבלת כלום מאף אחד?"

כולן נענו בחיוב, ההתרגשות היתה באוויר, לא ממש שמנו לב לסובבים אותנו.

תורנו הגיע, אבא ראשון.

מעביר את המזוודה והכל כרגיל.

"אני אחכה לכן בצד השני!" הוא מודיע

בעודו הולך לעמוד מאחורי החוט, תורה של אמא הגיע.

מעבירה את המזוודה והכל כרגיל.

"אני אחכה לך עם אבא, אוקי?" היא שואלת

"בסדר, אני כבר מסיימת כאן" אמרתי

תורי הגיע, סוף סוף. טוב שאני לא מחכה כבר שעה וחצי לחמש דקות האלו.

מעבירים את המזוודה שלי מתחת לרנטגן, הכל נראה כשורה. פתאום הבודקים עוצרים את המזוודה, מחזירים אחורה, עושים את זה איזה פעמיים שלוש, ואז מוציאים אותה, מעבירים מבטים ביניהם ומסמנים לי לבוא הצידה.

אני באה אחרי הבודקת הנחמדה לעבר שולחן הבדיקות כשהיא מבקשת ממני לפתוח את המזוודה. הסכמתי בלי בעיה, הרי אין שום דבר שאמור לעורר חשד במזוודה שלי... לא ככה?

בשניה שנגעתי ברוכסן של המזוודה התחיל ציפצוף מוזר. הבודקת אמרה לי להשאיר את הפתיחה לה, והוציאה גלאי מתכות מהכיס האחורי.

היא העבירה את גלאי המתכות על המזוודה והגלאי צפצף.

"אולי התבלבלתי ולקחתי מזוודה של איזה מוחמד בדרך מהמונית?" תהיתי לעצמי

"הכל בשליטה" הבודקת אומרת לבודק מאחוריה שמתחיל להגניב מבטים.

לאט לאט ובזהירות היא פותחת את הרוכסן, עומדת עם הגוף רחוק מהמזוודה.

מרימה את המכסה בפתאומיות ובשניה שהוא נפתח, מתחילה לצחוק.

אני מסתכלת למטה ומגלה את ה"פצצה" שהיתה לי במזוודה... לא, לא לקחתי שום מזוודה של שום מוחמד,

תיק תופים ובו די הרבה מקלות תופים, שני מטרונומים (עם הסוללות בפנים, ובגלל זה הצפצוף), אוזניות וכבל מאריך. כן, ממש פצצה נוראית. מזל שאחד הבודקים היה מתופף והבין מה זה גם בלי לפתוח את התיק, העיקר לראות את הסמל של Zildjian מתנוסס על התיק בגדול ולראות את צורת המקלות.

תמיד תזכרו להוציא את הסוללות ממכשירים חשמליים בשדות תעופה.