באוטובוס חזרה הביתה, ידידה הסבירה לי היום מהו "זמן קסם". להגדרתה, מדובר בזמן הזה בין השמשות, רגע לפני שהשמש נעלמת בים (או זורחת לאיטה) והכל כתום. "כולם נראים טוב באור הזה", אמרה, בזמן שיזהר אשדות שר ברדיו. חיכיתי לשעה הזאת, אך שקעתי בסדרות אמריקאיות מטומטמות במחשב, בניסיון לברוח ממה שעובר עליי ביומיים האחרונים. גם את השקיעה הזו הפסדתי.

הפער בין מה שאני מרגיש, והאותות שנשלחים בגוף שלי, לבין הקול הפנימי ההוא (סכיזופרניה היתה הנושא של השיעור המרכזי היום), ממוטט אותי. אמש ישנתי 12 שעות אחרי סחיטה נפשית של חצי דקה לערך. פגישה-חצי-פגישה וכו' תמיד היתה מתכון בטוח לאיבוד תיאבון בשבילי. אבל הקול הפנימי בסדר, והעיר אותי היום עם חצי חיוך אופטימי על הפנים, והעביר אותי את השעות הלא קסומות בכלל שמקרבות את סוף השנה הזו בצעדי ענק.

בקרוב אצא לשתות ולדבר עם חברי, ואנסה להתחבא בפאב כזה או אחר מתחושת החמצה, שאין לה בסיס. מסרו לי היום שאני "אדם מדהים", אבל כנראה שאור כתום פוסח על אנשים מדהימים, ומאיר לאורך היממה דווקא על אלו שלומדים לשחרר.