אֲנִי אוֹרֵז מַהֵר וְכוֹתֵב מַהֵר כְּדֵי לֹא לְהַסְפִּיק לְהַבִּיט. מִשֶּׁתִּדַּל שֶׁלֹּא לַעֲצֹר וּלְהִסְתַּכֵּל בְּסִפְרִיָּה הַמִּתְרוֹקֶנֶת, בָּעֲרֵמוֹת הַבְּגָדִים הַמְקֻפָּלִים שֶׁמְּחַכִּים לְהִשָּׁלַח לְעִיר קְפוּאָה יוֹתֵר. אֲנִי מַכְנִיס אֶת כֹּל חַיֵּי לְתוֹךְ אַרְגָּזִים וּמִזְוָדוֹת, וּמִשְׁתַּדֵּל שֶׁלֹּא לְחָשׁוּב עַל מָחָר, בּוֹ יְדִידַי הֲטוֹבִים בְּיוֹתֵר יִוָּתְרוּ בְּתוֹךְ אַרְגָּזִים וַאֲנִי אֶבְלַע בַּמָּקוֹם הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא הָעוֹלָם.

בְּיוֹם שַׁבָּת לֹא אֵלֵךְ לָעֲצֶרֶת, וּבְכָךְ אֲנַתֵּק עַצְמִי לַחֲלוּטִין כְּפִי שֶׁעָשִׂיתִי אָז.

אֶדְמַע לִי בְּדִירָה קְטַנָּה וּסְפַּרְטַנִית (רֶגַע אַחֲרֵי הַקַּו הַיָּרֹק), וְאֶתְבּוֹנֵן בִּסְפָרִים עֲלֵיהֶם לֹא וִתַּרְתִּי.

לָצֵאת בְּרֶגֶל יָמִין לָצֵאת בְּרֶגֶל יָמִין לָצֵאת בְּרֶגֶל יָמִין לָצֵאת בְּרֶגֶל יָמִין לָצֵאת בְּרֶגֶל יָמִין.

הימים מתבלבלים. עם כל החגים הללו באוויר, ביומן ובחשבון הבנק, נראה שאי אפשר לדעת מתי מתחיל השבוע ומתי סופו. אני מוצא את עצמי מחשב את זמן המעבר לירושלים הלוך ושוב, מחסר ומוסיף ימים, כאילו אי אפשר לדעת שהיום יום שלישי ושנשארו רק עוד שבוע וחצי של משמרות. שתי משמרות לילה, שתיים של סופ"ש. אני בהחלט אתגעגע למקום העבודה שלי. הכרתי כמה אנשים שבהחלט ייאלצו להישאר בחיי גם כשאחליף את השרב התל-אביבי בצעיפים ירושלמים, ויש כאלה שסתם ישארו בזכרונות. אתגעגע למתח שבמשמרות עמוסות, ולשקט שבמשמרות שבת. כמובן שלא אתגעגע למשמרות הלילה, לאשמורת הבוקר האחרונה בה הבחילה מתחילה לצוץ ועמה הפחד התהומי מפני "מה קרה לכלי הרכב אחרי שהוא שהה לילה שלם בחניון בקצה העיר". אתגעגע.

אני על סִפּה של תקופה, אבל אני לא מצליח לעצור ולפחד. אני עסוק מדי בנסיונות עקשים לוודא באיזה יום אנחנו נמצאים ומתי תתחיל אותה תקופה בה אמור לקרות כל כך הרבה. אני רוצה כבר לסיים את החגים בהקפות ולהקיף את חיי בביתי בפעם האחרונה לתקופה ארוכה מאד.

אני ממשיך מפה לחבריי, ומשם לספרים ומשם לשינה ולעוד משמרת.

חיי בתקופה הזו מתנהלים כחוליות בשרשרת ארוכה ובלתי פוסקת של שינה וערות, עבודה ובטלה, ועוד רגע יעצרו מלכת בשביל לפנות מקום לחיים האמיתיים.

הישארו. אני בטוח שיהיה מעניין.

הָרִיק שֶׁאַחֲרֵי הִתְעַלּוּת

אֵדֵי תֵּה מִתְאוֹשְׁשִׁים אֶל פָּנַי

וְדוֹחֲקִים הִתְעַלּוּת הַצּוֹם,

מַזְכִּירִים אוֹפַנַּיִם נְטוּשׁוֹת

שֶׁפִּנּוּ מְקוֹמָן לָעֲמִידָה וְהִתְיַחֲדוּת.

אֱלוֹהֵי הַשִּׁנּוּיִים

אֱלוֹהֵי הַהַתְחָלוֹת.

(י"א תשרי התשס"ט, 10/10/2008)

הִשְׁלַכְתִּי אֶת חֲטָאַי לִבְרֵכַת מַיִם מְתוּקִים בְּאֶמְצָעוּת כַּד חֶרֶס שָׁבוּר.

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהַחֶרֶס נָגַע בִּפְנֵי הַמַּיִם וְטֶבַע עָמֹק בַּמְּצוּלוֹת, הִתְבּוֹנַנְתִּי כְּלַפֵּי מַעְלָה וְחִפַּשְׂתִּי אֶת עֶזְרִי, וּלְהַפְתָּעַתִי הוּא חִכָּה שֵׁם. בֵּין עָנָן סְגַלְגַּל לְמִשְׁנֵהוּ, בְּרוּחַ קְרִירָה שֶׁשִּׂחֲקָה בְּפָנַי, עֶזְרִי עָמַד וְצָפָה. אַחֲרֵי חֹדֶשׁ עָמוּס מַסָּעוֹת בַּשָּׂדֶה בְּדֶרֶךְ אֶל, אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי הַהַשְׁלָכָה אֲנִי מַרְגִּישׁ נָקִי יוֹתֵר, נָכוֹן יוֹתֵר.

(אֱלֹהִים, כַּמָּה ניוּ-אֶיְיג' אָדָם צִינִי וְחָסֵר אֱמוּנָה בְּסִיסִית בִּבְנֵי אָדָם יָכֹל לָחוּשׁ. אֲנִי לֹא זוֹכֵר אֶת הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהַכֹּל הָיָה כֹּה נָכוֹן)

בְּדַרְכֵי חֲזָרָה אַחֲרֵי הַתַּשְׁלִיךְ, יוֹם אַחֲרֵי קְּרִיאוֹת הַדֶּמַע לִפְתִיחַת שֶׁעָרֵי הַשָּׁמַיִם, הִרְגַּשְׁתִּי אֶת הָרוּחַ דּוֹחֶפֶת אֶת גַּבִּי. בִּטְפִיחוֹת קַלּוּת עַל הַשֶּׁכֶם, אֲנִי עַל סַף הַדֶּרֶךְ הַחֲדָשָׁה. הַלְּוַאי שֶׁהָיִיתִי מֵרָגִישׁ בֶּאֱמֶת נָטוּל פָּחַד, אַךְ הַהֲבָנָה שֶׁאֲנִי עִמָּדִי הוֹפֶכֶת אֶת הַכֹּל לְבָטוּחַ יוֹתֵר.

חתימה טובה